מצוד הנבלים: פרק 18- נקודת פריצה

המלך ארתור לא היה חכם במיוחד. החומה שהורה לבנות ניצבה במרחק מטרים ספורים מארמון הזהב שהיה ביתו. ממגדליו הגבוהים היה אפשר להשקיף בבירור על המתרחש בצד הנבלים, הצד שנמצא מעבר לקיר האבנים הגדול, וגם היווה מרכז ראייה לצופים אי שם מרחוק. כנראה שהיה כל כך בטוח בעצמו, כל כך סמך על הרעיון שלו שלא חשב על האפשרות שאם מישהו יעבור דרך החומה, הארמון יהיה הדבר הראשון שיעמוד בדרכו.
מי שיעבור דרכה בוודאי לא ירצה להיות לאורח אצלו. מטרתו הראשונה כנראה תהיה תקיפה, סביר להניח שתלווה בתוקפנות, דרישת תשובות או נקמה, אחת שברגעים אלו ממש מתקרבת אליו בתוך קבוצה של מוחות צעירים ונחושים שלא הסכימו לקבל את דינם כפושעים של הממלכה.
בראש המשלחת הייתה איב, ביתה של הפיה הרעה, המוכרת בנקמנות שלה. בגדיה השחורים הסוו אותה בחושך, קרני התיש שהתעגלו על גולגולתה מעל לשיערה הלבן הוסיפו למראה הקודר והמאיים שלה, ועיניה התכולות תרו על הסביבה בציפייה לגלות איזשהו תקלה בעזרתה יוכלו לפרוץ את הגנות הארמון כפי שתכננו.
"אני חושב שמצאתי משהו." רג'י היה הראשון לשים לב. כראוי, בתור הבן של "המכשף מפרס", המוכר בתככניות שלו, אין ספק שיהיה זה שישיג דרך מילוט כשיזדקקו לה. הוא התקרב אל קיר הלבנים הגדול והמחוספס שהיה רק חלק זעיר מהטירה עצמה, חלק שהוסתר על ידי צמחים מטפסים ושיחים ירוקים, כשסלון ופאריס, אחיותיו, איתו, ואיב והשאר אחריו. הוא תפס בענפי הצמחים והסיט אותם הצידה, חשף לפניהם פרצה בין הלבנים, אחת מספיק גדולה כדי שיעברו בה אל תוך הארמון.
"חושב שמצאת?" קארל פקפק במילותיו שבבירור הצניעו אותו מאוד, דבר שלא ממש מתאים לו. אולי הן אפילו חיפו עליו מלהיות אחראי על העניין.
"מצאתי." רג'י תיקן את טעותו בחיוך. "יש לך… בעיה כלשהי, אדון דה-ויל?" הוא שאל אותו תוך כדי שאסף חלקית את שיערו הכהה הארוך. הוא הזכיר לקארל את שם משפחתו, השם המוכר בנחישות של בעליו, וגם הזכיר לו שיש רק תשובה אחת להחזיר לו כדי שלא ייעלה אותו לשווא.
"לא, ממש לא."
"יופי." רג'י עבר דרך הפרצה ראשון. אחיותיו אחריו. אחר כך איב, ואז קארל, כמעט. ידה של איימי שעמדה לצידו תפסה בו לפני שהספיק להתקדם. הוא הסיט אליה את ראשו ושידר את המבט הרגיל שלו שמבקש ממנה להתחיל לדבר לפני שיחשוב שמשהו לא בסדר.
משהו היה לא בסדר.
בתור מישהי שאימה עשתה את הבחירה הגרועה ביותר בחייה בעקבות כעס וקנאה, היא ידעה לזהות אותם טוב מאוד.
"אני חושבת שרג'י יצר את המעבר הזה." היא אמרה לו.
"למה את חושבת את זה?" הוא שאל, די מפקפק בתור התחלה.
"הוא מצא אותו, ומהר מדי." היא הסבירה. "המבט על הפנים שלו אומר שמה שהוא מחפש נמצא שם בפנים ושהרצון שלו לא טהור."
"איימי, הרגע תיארת את כולנו." קארל אמר לה בקול עדין. "לכל אחד מאיתנו יש את הסיבה שלו לעשות את מה שעשינו."
"אני אלך איתו." היא הודיעה.
"מה? אבל מה בקשר למרלין?"
"כמה דקות לא ישנו דבר. מרלין יוכל לחכות, ככה גם אמא שלי." היא הסבירה.
"בסדר. אם את בטוחה." הוא אמר לה.
"אני בטוחה." היא החליטה ועברה דרך הפרצה. קארל הסתכל על גבה כשעברה אותו ונעלמה מאחורי הקיר. הוא בהה בו שנייה, ואז נכנס אחריה.

רפאל הוביל את החבורה אל תוך עיירה שקטה שניצבה בתוך קרחת יער ענקית. הוא היה בטוח בעצמו מאוד, אפשר היה לראות שאפילו נגנב אל פניו חיוך קטן. כל מי שהסתכל עליו תהה למה, כי הזמן הוא בהחלט לא הזמן לשמוח.
הם עברו בין מבני אבן ישנים שנראו רע לעומת ארמונות היוקרה בהם רובם גרו. הדרכים עליהם הלכו היו דרכי עפר, ומעט צמחיה גדלה באותו אזור חלש. הוא היה נראה די שומם. די… מת. הוא לא היה נראה כה קודר, אילו הכפור לא היה מכסה אותו בכוחנות כזאת. המראה הזה, שלא נעלם לא משנה לאן הלכו, הזכיר לאנג'י כל הזמן את התהייה השקטה שפייר הוציא מפיו כמה דקות לפני כן, ולא הספיק להסביר אותה.
"למה אמרת את ה'אוי" הזה קודם לכן?" היא הייתה חייבת לפנות אליו שוב ברגע בו הייתה לה הזדמנות. השאר דיברו בניהם תוך כדי, כך שחוץ מפייר, אף אחד לא שם לב לשאלתה.
"מה?" הוא פנה אליה ופתח את עיניו בתהייה. סוג של.
"כשיצאנו מההר הסתכלת על הקרקע ואמרת 'אוי'." היא הזכירה לו. "למה? יש… משהו שאתה לא מספר?"
"אולי." הוא השיב לה באדישות או בחוסר מודעות כזאת או אחרת.
"אם יש משהו שאתה יודע ואנחנו לא, כדאי שתספר." היא הציעה לו. "אחרת זה נראה כאילו הסתרת את זה בכוונה."
"הו לא," הוא הרים את ידו בהודעת שלילה. "אין לי שום כוונה להסתיר מכם דברים, אני פשוט… לא יודע אם זה חשוב מבחינתכם. אתם די הופתעתם לראות אותי בפעם הראשונה. אני לא יודע מה יכול להפתיע או לסייע לכם, אני לא יודע מה אתם כבר יודעים."
"פשוט, תגיד לי." היא חייכה אליו. "אני אדע אם זה חשוב."
"את תהיי…" הוא הציג את פניו בהארה. "המורה שלי?"
"ה-מורה?" היא ניסתה להבין.
"תלמדי איך להרגיש." הוא ביקש בחצי חיוך לא ברור. זה היה מוזר לראות זאת עליו, בהתחשב בכך שעד לאותו רגע לא שינה אף תו אחד בפניו.
"איך להרגיש? אפשר- אפשר בכלל ללמד משהו כזה?" אנג'י תהתה בקול לעצמה.
"בבקשה?" הוא ביקש. "אני אהיה… אה, אסיר תודה. אני- אה- אני- יכול לשלם על זה… אם את רוצה. איכשהו."
"לא, לא, אתה ממש לא צריך לשלם, אני ממש לא צריכה כסף." היא אמרה, וצפתה בו נאנח במעין אכזבה. מה שלא עשתה, גם מבלי להתכוון, הצליח לגרום לו להציג את רגשותיו. רגשותיו. לאדם שלא מרגיש כלום לא יכולות להיות רגשות, הוא לא היה מביע שום דבר.
באותו רגע נדמה היה לה שקיבלה הארה. היא הצליחה להבין עכשיו. מבט מחויך עלה על פניה כאשר הבינה שהיא דווקא תוכל לממש את רצונותיו.
"אני לא אמרתי שלא אעשה את זה." היא הוסיפה וראתה את הבעתו המשתנה. ברגע שחזרה להסכים לבקשתו, היא שוב שמה לב לחיוך שעלה על פניו.
"תודה." הוא אמר לה בשקט.
"בבקשה. אני תמיד אשמח לעזור." היא אמרה אליו בטון דומה. "אבל… לא אמרתי לי את מה שאתה יודע." היא נזכרה כאשר ניסתה להבין איך הגיעה לעסקה הזאת מלכתחילה.
"הו, נכון., הוא אמר ונעצר יחד עם כולם. "זה בגלל-"
"בסדר, עצרו הכל!" רפאל קרא לכל העוקבים אחריו וקטע אותו. האחרונים מבניהם לא הבינו למה. אלה שעמדו לצידו וממולו ראו שנעצר מול דלתות מרתף עשויות ברזל שניצבו ברצפה.
"כן?" כריס שאל אותו.
"נכנסים." רפאל אמר לו ופתח את הדלתות. מאחוריהן חשף את גרם המדרגות היורד בו היו צריכים לעבור.
"הבית שלך?" הוא שאל אותו.
"של רג'י." רפאל גיחך ונכנס.
"אנחנו פורצים? לבית של מישהו אחר?" ג'ק, כך קראו לנער הצעיר שהצטרף אליהם, שאל אותו כשצפה בו נכנס. "זה לא- אסור?"
"הא, מי שמדבר." רפאל צחק והמשיך בשלו. האחרים, שלא יכלו לעמוד ולחכות שם עד שיקרה משהו, נכנסו אחריו, עדיין ספקנים כולם, וירדו אל תוך הבית. הם עשו את זה בשקט, למרות שלידיעתם לא אמור להיות שם אף אחד.
כשרפאל עבר בקשת הכניסה הריקה, הוכיח שידיעתם שגויה.
"מה אתה עושה כאן?" נשמע קולו המבוגר והחזק של האדם שניצב בצד החדר. רפאל קפץ בבהלה מהפנייה שלו אליו.
"שלום." הוא נופף אליו בחיוך קלוש שהשתדל להציג רק את טובתו.
"אם התכוונת להביא אורחים היית צריך לומר." האיש גיחך בזמן שצפה בכל הקבוצה נכנסת פנימה. "הייתי מכין כיבוד."