החבר הדמיוני שלי

אני מסתכלת עליו ומדברת, מדברת ומדברת והוא מקשיב. הוא אינו משתיק אותי ואין הוא מאבד סבלנות.
אני מספרת לו שאני עייפה מידי ושאני לא מסוגלת יותר, שאני מדברת רק איתו משום שהוא האחרון שמקשיב לי.
והוא ? הוא פשוט שותק את השתיקה הקבועה שלו.
הפנים שלו מתערבלות בעלטה שבחדר וגופו כמעט ונבלע בין השמיכות שעל המיטה.
אני יודעת בליבי שהדקות חולפות ואני מאבדת שליטה על הכל.
כבר אין אני מצליחה לראות כמו שצריך או להרגיש, אני ריקה מבפנים.
אני מסבירה לו שאני לא מסוגלת יותר ושאני מתוסבכת מידי מכדי להמשיך את המסע שלי בעולם הזה.
אני מסבירה לו שהכל כבר מוכן ושאני מודה לו על כל שעשה בשבילי.
אני נפרדת ממנו רק במילים כי אם אגע בו הוא ייעלם.
אני מודה לו על שהקשיב לי וליווה אותי תמיד, אפילו אם ראה את הכל ורק ועמד שם בצד החשוך שלו והביט במתרחש.
הבוקר מתחיל לעלות וקרני אור קטנות ומסנוורות מבצבצות מבין התריסים המוגפים.
הן חמות וצורבות ואני לא אוהבת אותן.
אז אני עושה את זה וברגע שלפני הסוף, אני שומעת אותו לראשונה.
הספיק הוא להגיד משפט אחד לפניי שנעלם ביחד איתי, ״את טובה מידי בשביל העולם האכזרי הזה״.
לפניי שהספקתי להגיב הוא נעלם, התרעבב לתוך גוש אפל בחושך שבחדר ואבד במרחב.
הזריחה עלתה על הארץ ואני, אני עליתי לי הלאה.