אבודה במנהטן -פרק 4.

בס"ד

בסביבות אחד וחצי אני ולורן יוצאות מהמסיבה, אני לוקחת את המפתחות מידה ומכניסה אותה בעדינות לרכב. "אולי נשאר עוד קצת?" היא שואלת עם פרצוף של כלבלב מתוק "מצטערת, מחר אני צריכה לקום מוקדם, לנסיעה" "אוף!" היא רוקעת ברגלה ומשלבת את ידיה כבברוגז "אמרתי לך שאני מצטערת," אני ממשיכה להתנצל בזמן שאני יוצאת מהחניה, "אני חייבת ללכת ואין סיכוי שאני משאירה אותך שיכורה שם. כמה שתית?" "קצת" היא מחייכת אלי כממתיקה סוד. אני צוחקת למראה פניה, אני אתגעגע אליה ככ!.
אחרי המקלחת אני עולה למיטה ליד לורן ומתכסה, החדר נראה לא שייך בכלל, כל התמונות הורדו מהקירות, הארגזים ממלאים את החדר האפלולי ואני כמעט ונכנסת לעצב לרגל העזיבה, אבל אז אני נזכרת בזר שפגשתי במסיבה וחיוך מתפשט על פני כשאני נותנת לעיניי להיעצם.

" תזכרי שאת צריכה לשלוח לי הודעה כל יום לפחות!" חוזרת לורן כשידיה חונקות אותי בחיבוק מוחץ, "ושלא תעזי לשכוח אותי!" "לא נראה לי שזה אפשרי בכלל" אני מחייכת בעצב. אנחנו עומדות בשדה תעופה, אני אמא ולורן, אלכס לא בא, לא ראיתי אותו מאז המריבה הטיפשית שהייתה בנינו לפני כמה ימים, "תגידי, שמעת מאלכס?" אני שואלת כבדרך אגב את לורן "אוי, אני לא מאמינה שהוא לא בא! כדאי לו להגיע עכשיו כי אם הוא לא מתכוון להופיע פה בקרוב אני אספר לך משהו שהוא יתחרט על כל שניה שהוא איחר!" היא מאיימת בעצבים "תרגעי," אני צוחקת בקלילות, "אני בטוחה שהוא לא התכוון לאחר, אולי יש פקק?"
"טוב, צ'יקה שלי." קוראת אמא שעד עכשיו ישבה בשקט, "אנחנו לעלות על הטיסה" היא מסמנת בידה לכיוון הפקידה. אני מחבקת את לורן בפעם האחרונה ואוספת את המזוודות שלנו לאט. "חכי!" אני שומעת צעקה מאחור "אן, חכי רגע!" אלכס מופיע מולי מתנשף, "מצטער שאיחרתי" הוא משפיל מבט ומגרד בעורפו. "זה בסדר, העיקר שהגעת" אני מחייכת אליו, הוא אוסף אותי לחיבוק דוב ולוחש "אני אתגעגע אלייך כל כך, אן" "גם אני" אני לוחשת בחזרה. ברמקול מודיעים על עלייה למטוס ואני נפרדת מהחברים הכי טובים שלי לפעם האחרונה. "מצטערת בוניטה שלי," אמא אומרת לי במבט עצוב, "אני לא לרצות לגרום לך סבל" "זה בסדר, אמא," אני מרגיעה אותה "האושר שלי לא נקטף כל כך במהירות". היא מחייכת אלי חיוך רך ואוהב ואנחנו עולות למטוס, בדרך לבית החדש, מנהטן.