זה הסוף

הם כולם מסביבי בוכים על הקבר שלי לא התכוונתי שזה יהיה ככה.
אבל כבר מאוחר מידי אני כבר עשיתי את ההחלטה שלי לא היה לי טוב חשבתי שככה יהיה יותר טוב לכולם.
טעיתי שוב טעיתי ללא ספק לא הייתי צרכה לעשות את זה לא הייתי צרכה לשים קץ לחיי קוויתי שאני יעבור לעולם יותר טוב אבל כנראה שלא.
העונש שלי הוא שאני צופה במשפחתי סובלת.
רואה את אלה שחושבים שהכירו אותי בוכים ולא מבינים איך זה קרה?
זה קרה בגלל כול אלה שסבבו אותי הם גרמו ליצר לשים קץ לחיי לגבור.
אף אחד לא דיבר איתי זה תמיד היה רק אני והאוזניות המחשב והחתול החמוד שלי הם היו האושר שלי.
זה לא ממש הפריעה לי עד שהכל התחיל להתפרק.
שההורים שלי גילו שאני תלמידה כושלת… הם כעסו אלי כל כך.
ולי לא היה את האומץ להגיד להם שאני סובלת מהאנשים סביבי מאז ומתמיד מאז שהתחלתי להביע דעה כי חונכתי שונה כי לא הייתי כמו כולם.
הייתי תמיד לבושה שחור כדאי להיבלע בנוף לא למשוך צומת לב כולם חשבו שזה בגלל גיל ההתבגרות, וזה יעבור והם יוכלו לראות את החיוך שלי בקרוב .
אני ידעתי שהצל הזה של האנשים הרעים שפוגעים בי ילך איתי לכל מקום והוא רק יצבור תאוצה אם הזמן.
לא רציתי רחמים ולא רציתי שזה ימשיך אבל גם לא רציתי שזה יגמר.
גם האהבה הראשונה שלי הייתה כמוני נפש פגוע אהבנו שנינו את אותם הדברים הוא היה מבוגר ממני במאט .
אבל הכל נהרס שהוא כבר היה חייל, הוא צייט לכל פקודה כולם סוף אהבו אותו הוא פרח שם וגם אהבתנו פרחה הוא לימד אותי לאהוב ואיך להתגבר טיפה.
יום אחד הוא לא חזר הוא מת, נפשי מתה איתו חזרתי לראות את הכל שחור יותר ויותר.
ראיתי את המלאכים קוראים לי כל כך רציתי להצתרף אליהם גבוהה.
מימשתי משאלתי, אבל במקום לעלות גבוהה אני תקוע באדמה רואה ואינה נראת בעייני אדם אני.
רק הסובלים האחרים רואים אותי ואנו חולקים את הנצח יחד וגם הוא כאן, הוא חיכה לי אין דבר שיפריד בינינו כי אנחנו כבר מתים.