קללה פרק 1
הייתי רוצה להגיד משהו כמו "ואז הגנתי על כבוד המשפחה שלי והזמנתי אותה לדו קרב" אבל האמת היא שהיא פשוט עלתה לי על העצבים. אז החטפתי לה אגרוף. שברתי לה את האף.
היא דיממה על כל החולצה שלה וקראה לי בכמה כינויים לא מחמיאים.
" מיכל ברג לחדר המנהל " הודיעה הכריזה.
אני לא מתכוונת להתנצל, אני לא מתכוונת להתנצל, אני לא מתכוונת להתנצל… שיננתי את המנטרה בראש.
אני לא מוכנה להתנצל על משהו שלא היה באשמתי. היא התחילה! באמת! היא קראה לי מטומטמת כי נכשלתי במבחן האחרון. אז נהגתי בבגרות והכנסתי לה אגרוף.
להתנצל? בחיים לא! היא התחילה.
בדרך לחדר המנהל פגשתי כמה חברים. רובם הסתכלו עליי ביראת כבוד והערכה.
אחד אפילו בירך אותי על כך ש"החזרתי למכשפה" . המנהל לא היה שותף לתחושותיהם.
הוא הסתכל עלי במבט מאוכזב ופשוט אמר "ציפיתי ממך ליותר" .
הוא ציפה ממני ליותר? אני סבלתי את ההקנטות שלה במשך שלוש שנים עד שיום אחד נמאס לי (היום) והחטפתי לה בפנים. זה היה מאוד מספק.
"אף פעם לא היית תלמידה אלימה מיכל, מה קרה לך?".
היא עלתה לי על העצבים ונשברתי? היא התחילה? הזעם המודחק שלי התפרץ בבת אחת והכנסתי לה אגרוף?
"היה לי התקף" עניתי
"שוב?" הוא שאל בפנים רציניות "זה היה נורא כמו הקודם או יותר טוב?"
"יותר גרוע" עניתי "בקושי עצרתי את עצמי מלזנק עליה ולהרוג אותה"
"אני מבין" השיב "התרופות כבר לא עוזרות?"
"הם מקלות את ההתקפים אבל לא מונעות אותם"
"בסדר" נאנח המנהל "את משוחררת להמשך היום".
מאוחר יותר באותו היום. בערך שעה אחרי השיחה עם המנהל. הגעתי לבית שלי.
נכנסתי בשער העצום של האחוזה והלכתי על המדרכה המובילה לכניסה.
בדרך פגשתי את פופיק, הנחש שלי. הוא נכרך סביב היד שלי כשליטפתי אותו והזדחל עד שהוא הקיף את צווארי. וככה נכנסתי הביתה. עם יד ימין מוכתמת בדמה של המטומטמת שעצבנה אותי, והנחש שלי כרוך לי על הצוואר.
במחשבה לאחור יכול להיות שיכלתי להיכנס הביתה בצורה פחות מבעיתה אבל להגנתי חשבתי שהבית ריק. זה לא היה המקרה.
פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה רק כדי לגלות את אחי שכוב על הספה וצופה בטלוויזיה.
הוא העיף בי מבט אחד וצרח.
"את לא נורמלית! איך את נכנסת ככה? שקטה כמו פנתר ונראית כמו רוצחת סדרתית?"
"רוצחת סדרתית? ברצינות?"
"עברת בכלל ליד מראה היום?"
ניסיתי לחשוב על זה, אבל ברצינות, לא נראה לי שראיתי את עצמי במראה מאז הבוקר.
"מה? עד כדי כך גרוע?"
"את נראית כמו נוודית שאימצה נחש" הוא ענה
"אני הולכת לחדר שלי. ההורים בבית?"
"הם בשווייץ. הם יחזרו מחר" השיב
"מה הם עושים בשווייץ?" שאלתי מבולבלת
"מה את חושבת? מחפשים תרופה לקללה שלך" אמר בעייפות
"אה." היה הדבר השנון שיצא מפי "אני בחדר" הוספתי והלכתי לחדר שלי.
שלום. אני מיכל ברג ואני מקוללת. מה לא בסדר איתכם?
תגובות (0)