The End Of Our World – פרק 6

-כעבור חודש- 

חודש שלם חלף לו לאיטו… 
והרגל לאט לאט מחלימה, אני כמעט בטוחה שעוד מספר ימים בודדים ואני כבר אוכל ללכת ישר בלי לצלוע ולגרור אחרי את רגלי לכל מקום. 
התרגלתי לנוכחות של האחים התאומים מסביבי, הם מצחיקים וטיפשים ואיך שהוא הם הצליחו למלא את החלל החסר שהיה בתוכי אינספור חודשים, מאז שהכל קרה, מאז שהוריי מתו והופרדתי מאחיותיי הגדולות. 
באיזה שהוא מובן אני מניחה שאני שמחה שנתקלתי בהם, לא משנה עד כמה הם מציקים ומעצבנים לפעמים. 
אני לא יודעת מה קורה לי איתם, הרגשה מבלבלת מחלחלת אלי בכל פעם שאני במחיצתם. 
אך הגעתי להחלטה, רק עוד מספר ימים בודדים ואני אעזוב אותם לנפשם להמשיך לחיות את שארית חייהם במציאות החדשה והקורסת בה אנחנו חיים. 
פבואר עכשיו…שיא החורף בדרום המדינה, אבל אין שום גשם או טיפה גם לא הקטנה ביותר שתרטיב את האדמה. 
אני מביטה על אוון עובד, כבר במשך שעות הוא חורש, שותל, משקה ומטפל בקרקע הקשה והיבשה. 
מזג האוויר לא עוצר אותו מלעבוד, גם הידיעה שלא תרד אפילו טיפה מן המרומים לא עוצרת אותו והוא סוחב דלאיים מן האגם הלא כל כך רחוק מכאן ומשקה את השתילים. 
אני אוהבת את התכונה הזו שבו, הדבקות במטרה, הצורך הנואש הזה לא לוותר לעולם לא משנה מה יהיה, הנסיון העיקש להצמיח חיים מתוך המוות הספוג באדמה. 
אני מסתכלת אל הצד השני של השדה, מעבירה את מבטי מקצה אחד אל השני. 
מאוון אל ג׳ארד החוטב עצים, מניף בעוצמה את הגרזן ומפלח את בולי העץ העבים. 
הם כל כך שונים, אין בהם שום דבר דומה פרט לצבע העיניים המדהימות ששניהם נושאים. 
אני קמה מהנדנדה עליה אני יושבת שעות ומביטה באחים ונכנסת בחזרה אל הבית הקריר, נרגעת מהחום הנורא ומהרגשות המשתוללים. 
אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק במחיצתם בלי להשתגע, הם כל כך מושכים והמשחקים הקטנים שלהם משגעים אותי ומחרפנים את ראשי. 
המתח הזה שיש בנינו, מתח שאני לא יכולה להסביר והמשיכה המטורפת שיש לי לשניהם. 
אני יודעת למה זה קורה, הם לא פגשו בבחורה כבר המון זמן, רק שניהם בדרכים עד שהם פגשו בי והצילו אותי מאותם החיילים. 
אני יודעת שנוח להם לאהוב אותי ועד כמה שזה מצחיק גם לי נוח להימשך אליהם אולי קצת יותר קשה לאהוב בגלל שסגרתי את ליבי.
אוון נכנס אל הבית לפתע וקוטע את קו המחשבה הרצוף שלי עליהם, הוא עמד מזיעה נטול חולצה ומתנשף בכבדות. 
״אני אביא לך מים״ אני מחייכת אליו ומתקדמת אל השייש למזוג לו מצנצנת הפלסטיק הגדולה מים פושרים אל תוך כוס זכוכית גבוה. 
״תודה״ הוא מחייך לעברי חיוך מתוק ולוגם מהמים המרווים. 
החום בחוץ מטורף וזה נראה שעם הימים החולפים המעלות רק עולות ועולות ושורפות יותר את פני השטח. 
״איך את?״ הוא שואל אותי לאחר רגע, אני קופצת קפיצה קטנה ומתיישבת על השייש הכהה והשחור נשענת על הארונות המטבח הבהירים הקבועים בתוך הקיר הלבן. 
״אני מניחה שבסדר״ אני עונה לו לאחר רגע ומרשה לו להתעסק בתחבושות שעוטפות את רגלי, עוד מספר ימים ואני אוכל להסיר אותם סוף סוף ממני. 
אוון אובססיבי בנוגע למצב שלי, לפחות פעמיים ביום הוא בודק שאני בסדר ושהפצע לא הזדהם שוב. 
״ג׳ארד עוזב היום בערב, הוא הולך להביא אספקה״ הוא אומר לפתע, אני מביטה עליו מבולבלת סורקת את פניו המכוסות איגלי זיעה קטנים ונוצצים. 
״למה אתה לא הולך איתו?״ אני שואלת אותו לאחר רגע, הוא לוקח צעד אחד אחורה ממני ונשען על הקיר הלבן והחלק. 
״אני לא אשאיר אותך לבד… וחוץ מזה שג׳ארד מכיר קצת יותר טוב ממני את הדרכים״ הוא מחייך לעברי, עיניו הכחולות זוהרות מביטות אל תוך עיניי, גורמות למבוכה קלה להתשתלט עליי ולגרום לתחושה מוזרה להתהפך בקרבי. 
הוא לא רוצה להשאיר אותי לבד… 
הוא מחייך אלי חיוך אחרון ויוצא מהמטבח בחזרה אל השדה דרך הדלת האחורית. 
אני קופצת בחזרה על רגליי מעל השייש, רעד קל חולף לאורך גופי, מקצות אצבעותיי במעלה גבי ועד קצה קודקודי. 

השמש הלוהטת כל כך שקעה, החשיכה האפלה החליפה אותה והשלטתה על הכל.
הדבר היחיד שנשאר להאיר את החושך השורר הוא הירח הגדול והעגול שהאיר את השמיים והכוכבים הרבים. 
הבית שקט כל כך, בדרך כלל בשעות האלה ג׳ארד ואוון יושבים ביחד בסלון ומדברים על הכל ועל כלום… ואני יושבת איתם בשקט ורק מקשיבה לדבריהם. 
הערב ישבתי בסלון לבדי בעוד אוון הכין ארוחת ערב מאולתרת מהמצרכים הבודדים שעוד נשארו לנו, עוד דבר שבגללו גורם לי להרגיש חוסר נוחות… 
המצרכים הכי בסיסים היום להישרדות כל כך קשים להשגה והם צריכים לדאוג בנוסף גם לי. 
זה רק מחזק את החלטתי לעזוב בעוד מספר ימים ספורים שבהם אוכל להזיז יותר טוב את רגלי. 
״האוכל מוכן״ אוון נכנס אל הסלון עם מגש מלא באוכל ומתיישב לידי על הספה הגדולה בצבע קרם בהיר. 
הוא מניח על שולחן הסלון שתי צלחות זכוכית מלאות במשהו שנראה כמו אורז לבן עם שועית ירוקה וקצת בשר שקשה להבחין מאיזה חיה. 
״אני יודע שזה לא הרבה ושזה לא מי יודע מה״ הוא מחייך אלי בהתנצלות ומגיש לי מזלג וסכין כסופים. 
״זה בסדר אוון, באמת! זה אפילו יותר מידי״ אני מיד מנסה לנחם אותו, הוא משתדל כל כך, שניהם. 
הוא קם מהספה וניגש שוב אל המטבח, רעש של ארונות נפתחים ונסגרים נשמעים ברקע באוזניי. 
אני לוקחת ביס מהאורז הפושר, לא שמתי לב עד כמה אני רעבה בכלל, אני בקושי אוכלת ביום יום. 
אוון חוזר בחזרה אל הסלון מחייך ומחזיק בבקבוק יין ישן ושתי כוסות זכוכית עמוקים. 
״לכבוד מה?״ אני שואלת אותו בחיוך סקרני, ליבי הפועם הגביר את דפיקותיו לאט לאט. 
״אני לא יודע אם ג׳ארד סיפר לך, אבל היום אנחנו חוגגים עשרים וחמש שנים״ הוא אומר ומניח את בקבוק היין בקול נקישה על שולחן הסלון העשוי זכוכית מבריקה. 
״מזל טוב אוון! למה לא אמרתם לי?״ אני מחבקת אותו חיבוק קצר וכל כך טעון, כל גופי מתקשח שידיו הגבריות נחות על גבי. 
אני ממהרת להתנתק ממנו ולחזור למקומי להמשיך לאכול מהאוכל העיסתי. 
״כי זה לא באמת חשוב כל כך״ הוא עונה לי ומתחיל לאכול גם הוא מהאוכל שעל צלחתו. 
אנחנו יושבים בשקט בסלון הרחב ואוכלים מהאוכל העיסתי, רק רעש המזלגות והסכינים הפוגשים בצלחת הזכוכית מפרים את הדממה. 
הוא לוקח לבסוף את בקבוק היין ומוזג אל תוך כוסות הזכוכית יין אדום שריחו המדהים מיד גואה באפי. 
״אם הייתם אומרים לי מראש הייתי מכינה לכם מתנת יום הולדת״ חייכתי אליו ולקחתי ממנו את כוס היין המלאה שהגיש לי. 
הוא לא אומר דבר, רק מחייך אלי ולוגם מכוסו המלאה יין אדום כהה, אני עושה כמותו ולוגמת מהיין המר והכל כך טעים. 
״אני חייב להיות כנה איתך מיה…״ הוא מתחיל לומר בחיוך ומסתכל במבט מזוגג על הקיר הלבן והחלק. 
אני מביטה עליו מבולבלת, בוחנת את פרופיל פניו היפות והגבריות. 
שיער שחור שארך מעט, זיפים קטנים שמכסים את פלג פניו התחתוניים, עורו שחום ושזוף מהשעות הרבות בהן הוא עובד בשמש נטול חולצה. 
״באותו היום שפגשתי בך ביער, ליד האגם הגדול, הייתי בטוח שאת אותן הנערות הילדותיות ששרדו איך שהוא את המציאות הקשה ורק עסוקות בלהתלונן על כמה המצב שלהן רע…״ הוא מתחיל לומר בחיוך קטן החושף טור שיניים לבנות וישרות. 
אני מגחכת לדבריו ובוהה בחיוכו הקטן שיורד במהירות. 
״אבל כשכיוונת אלי את הרובה שלך, לעזאזל ילדה הפתעת אותי״ הוא צחק צחוק קצר וקליל וסיבב את מבטו אלי, מביט אל תוך עיניי האפורות. 
״מיה… אני יודע שזה לוודאי הדבר האחרון שאת רוצה לשמוע… זה את הרגשות שלי״ הוא מתחיל לומר וליבי שוב דופק בחוזקה, הפעם כל כך מהר שאני בטוחה שמרוב השקט הוא שומע את האיבר האדום שבגופי מרקיע שחקים. 
הוא לוגם את כל תכולת כוס היין שלו ומוזג לו עוד אל הכוס, ממלא אותה הפעם קצת יותר וכמעט עד לקצה. 
״אוון…״ אני מתחילה לומר אבל הוא קוטע אותי, מניח את ידו הגדולה והחמה על ברכי. 
״מיה אני יודע מה את חושבת, הראש שלך… הוא כמעט שקוף בשבילי״ הוא אומר לי בחיוך קטן ומוזיז את ידו הגדולה ממני. 
ליבי דוהר בחוזקה, השקט לפתע הפך כל כך מחריש עד שהוא פוצע שוב את פיו.
״על מה אני חושבת?״ אני שואלת אותו בשקט, גוש חונק את גרוני ואני לא מצליחה להוציא את המילים האלו מפי מבלי לרעוד מעט בקולי. 
הוא מניח את צלחתו המלאה באוכל על שולחן הסלון ומסתובב בגופו אלי, עיניו הרכות והכחולות זוהרות מסתכלות היישר אל תוך עיניי. 
העיניים האלה, הוא חייב להפסיק עם זה, לגרום לי להתמוסס מול העיניים המדהימות כל כך והבהירות כל כך שלו. 
״אני לא יודע אם אני צודק, או טועה, אבל אם משהו מזה לא מרגיש לך נכון… תעצרי אותי״ הוא אומר בקצרה ומתקרב אלי, מתקרב כל כך עד שנשמותיו המתוקות מתערבבות עם שלי. 
הוא לוקח מידיי את צלחת האוכל הריקה למחצה ומניח אותה על שולחן הסלון לצד הצלחת שלו שעדיין די מלאה. 
ליבי מרקיע שחקים, דופק כל כך בעוצמה שאני חוששת שהוא עלול לקרוע את חזי ולעוף הרחק ממני, הרחק כל כך שאני לא אצליח להחזיר אותו בחזרה. 
כולי דרוכה ומתוחה, לחוצה מהצעד הבא שלו. 
הוא לא מסתכל עוד אל תוך עיניי, מגרד את עורפו בביישנות ומחייך חיוך קטן שכמו שהוא עלה במהירות ככה הוא גם ירד. 
אני נושכת את שפתי התחתונה בחוזקה, עיניי מחכות שהוא ירים את מבטו ויסתכל עלי בחזרה. 
״לעזאזל עם זה!״ הוא ממלמל לאחר רגע ומרים את מבטו בחזרה אלי, עיניו הכחולות זוהרות מסתכלות אל תוך עיניי והוא מושך אותי קרוב אליו. 
קרוב כל כך שרק מילימטר בודד מפריד בנינו, מילמטר בודד שמרגיש כל כך מרווח. 
הוא תופס בפניי, ידיו החמות מלטפות את עורי וזה גורם לדמי לבעבע בחום בתוכי. 
דקה ארוכה ומייסרת חולפת, דקה ארוכה שאני לא בטוחה אם היא עומדת לחלוף ולא להיתקע. 
״תעצרי אותי!״ הוא מבקש ממני בשקט, קולו כאוב ומתחנן אלי, מבקש ממני להרחיק אותו. 
אני מנידה בראשי, לא מוכנה לכך שהוא יתרחק ממני, הוא לא טעה, זה מרגיש כל כך נכון. 
הוא נאנח בשקט ומנשק את שפתיי, בעדינות כל כך, כאילו הוא מפחד שאני אשבר לרסיסים הקטנים ביותר. 
״כבר נתת לי מתנת יום הולדת״ הוא מלמל בשקט מתחת לנשימה כששפתיו הרכות נפרדות משלי. 
הוא פוקח את עיניו, מבט מתייסר מופיע בים הכחול זוהר שנשקף אלי. 
אני מחייכת חיוך קטן ועדין, מלטפת את הלחי החמה והמחוספסת זיפים שלו. 
הוא מיד מושך אותי אליו, כאילו הייתי רק נוצה קטנה, מניח אותי על ברכיו כשרגליי עוטפות את גופו החסון. 
שפתיו מנשקות הפעם בחוזקה, בכוחניות, מבקשות ממני להתמסר אליו. 
וככה אני עושה, משתפת איתו פעולה ופותחת את פי לשונו החמה מחליקה פנימה. 
ידיו הגדולות מטיילות על גבי, גורמות לכל גופי להימתח ולהתקשח תחת מגעו החם. 
ידיו נעצרות מעל סוגר החזייה שלי, הוא מתנתק ממני לאט ובייסורים ומשאיר אותי חסרת נשימה. 
ידיי מונחות על לוח החזה שלו שמתנשף בחוזקה, הוא מביט עלי, במבט כל כך רך ואוהב. 
״אני מעולם…״ אני לוחשת אליו בשקט, מלטפת את הלחי המחוספסת והמלאה זיפים שלו. 
״אני לא רוצה אם את לא רוצה…״ הוא ממלמל בשקט, מקריב אלי את שפתיו ומטביע נשיקה קטנה על הלחי הימנית שלי. 
״איך…?״ אני שואלת אותו בשקט, כל גופו מתוח כמו גופי, אני מרגישה איך הוא זע באי נוחות ורק מחכה לקרוע מעלי את הבגדים. 
״תדמייני שאנחנו שתי נשמות שהופכות אחת בתוך החשכה״ הוא מלמל אלי, ליבי שכבר במשך זמן רק פועם בחוזקה הפעם מחסיר פעימה קטנה. 
״זה אפילו לא הגיוני״ אני מגחכת בשקט, עיניו היפות עצומות וכל מה שאני רוצה זה שהוא יפקח אותן ויעניק לי נחמה, נחמה עמוקה בצבע כחול זוהר. 
״כן זה כן״ הוא אומר בשקט ומלטף את שערי, מסדר אותו שינוח חלק וגולש על גבי, טוחב מאחורי אוזני קבוצת שיערות שוררת. 
אני מלקקת את שפתיי ומהנהנת לאט בראשי, חיוך גדול עולה על פניו כשהוא הופך אותי על הספה הרכה. 
רוכן מעלי ומנשק שוב את שפתיי בכוחניות , עובר לנשק את צווארי החשוף בחוזקה. 
הנחות הנאה גרוניות בוקעות מפי, לעזאזל הוא עושה את זה כל כך טוב משציפיתי. 
הוא יורד לאט עם פניו בגופי, כול גופי נמתח ומתקשח תחת מגעו ומבטו. 
ידיו עוברות על צדדי גופי וגורמות לעורי לסמור, הוא מניח את ידיו על המכנס שלבשתי ומושך אותו מטה לאט. 
שפתיו מנשקות את קו תחתון התחרה שלבשתי, שובל עדין של נשיקות שמתחילות לחרפן אותי. 
כל רגע שעובר ואני רוצה את זה יותר, אבל הוא רק משחק בי. 
אני לא מוחה או מתלוננת, הוא יודע מה הוא עושה. 
הוא מתרומם מעט, מוריד מעל פלג גופו העליון את חולצת הטריקו הישנה שהוא לבש, חושף בפניי את גופו החסון והשרירי. 
הוא מושך את ידיי ומניח אותם על שרירי ביטנו, גורר אותם בעדינות אל עבר מכנסו. 
הלב שלי דוהר במקומו. 
הוא מנחה את ידיי לפתוח את כפתורי מכנס הג'ינס השחורים שהוא לובש ולהוריד אותם מעליו. 
הוא חוזר לנשק את צווארי, מעביר את לשונו לאט ובעדינות כנגד עורי, עולה לאט אל עבר אוזני. 
״אם אני מכאיב לך תעצרי אותי, אני לא רוצה לפגוע בך״ הוא לוחש בשקט לאוזניי, לעזאזל הוא יודע בדיוק מה לומר שזה מחרפן אותי. 
הוא מוריד את הגופייה הפשוטה והשחורה שלבשתי, ידיו חוזרות ללטף את גבי ולשחרר את תופסן החזייה שלי. 
יד אחת מושכת מעלי את החזייה השחורה וידו השנייה מורידה מרגליי את תחתוני התחרה במשיכה פשוטה, משאיר אותי ערומה לגמרי. 
עיניו סורקות את גופי העירום והרזה, בטני מתהפכת בקרבי ואני לא יודעת מה ההרגשה שהשתלטה עלי מבפנים, פחד או מבוכה מעיניו הבהירות והיפות. 
הוא מתכופף בחזרה אלי לנשק את שפתיי בעדינות רבה, הכוחניות נעלמה והוא רק נישק אותי בתשוקה עדינה. 
הוא נזהר איתי, מפחד כל כך להכאיב לי. 
אני מחבקת את גבו השרירי, פיו נצמד לאוזני. 
״את מושלמת״ הוא מלמל אל תוך אוזני בשקט. 
ומהר מאוד אנחות ההנאה הגרוניות שלי ממלאות את החשיכה השוררת.