רוצה להיות סינדרלה פרק 13
"טוב לוליטה למה שלא תתחילו בארוחת בוקר" אמרה מרתה והבילה אותנו למטבח.
"אני לא מאמינה שאני הולכת לבלות את כל היום עם האביר השחור" החיים לא הוגנים.
מרתה הובילה אותנו לחדר האוכל והלכתי לשם מבואסת מהמחשבה שאני הולכת לבלות איתו את כל היום, מה הוא חשוב לעצמו שהוא בא לפה מה זה נותן לו איזה עשיר שמנסה להתנשאות אלינו חשבתי לעצמי, מאחר שאני בת ממשפחת אצולה אני יודעת שאירועים כאלה הם בשביל לשחק אותם אצילים שתורמים לאנשים חסרי יכולת עברה בי בחילה שנזכרתי באימי החורגת רוטנת לפני שהלכה לאירועי תרומה מסוג זה. אם הוא רוצה לראות איך אנחנו חיים אראה לו בדיוק את דרך חיינו חחחח צחקתי לעצמי.
"למה את צוחקת?" שאל אותי האביר ומבטו מסוקרן.
"מה?" השבתי בתמימות "אני לא יכולה לחייך".
"את אף פעם לא חייכת אלי זה קצת מלחיץ" אמר האביר בקול חושד
"אווה, אז גם אתה יכול לחוש לחץ, ונראה שאתה רגוע בכל מצב" אמרתי בעוקצנות
"איך אני מצטייר בעיניך" אמר האביר נאנח.
פתחתי את חדר האוכל והצגתי לו עם ידיים פרוסות קדימה
חדר האוכל בבית היתומים הוא הפעיל ביותר ילדים נכנסים ויוצאים, מבשלים ארוחות חוטפים נשנושים ואולי אפילו סתם יושבים לפטפט ולהעביר את הזמן, לכן רוב הזמן יש שם רעש נוראה וצרחות ואנחנו ממש לא מתורבתים ועדינים כמו חדר האוכל בבית הספר.
האביר השליח לעברי מבט ואחר לחדר האוכל, חיכיתי למבט מזועזע או לפחות מופתע אך מבטו אראה חיוך מאופק והוא נכנס פנימה, מיד עקבתי אחריו מנסה להבין את תגובתו גבו החסון והגבוה הצליח להסתיר לי ומשזזתי ראיתי את חדר האוכל ריק שבאמצע החדר היה שולחן ארוך במפת זהב שני נירות דלוקים ומטעמים מכול טוב. פי היה פעור נתקלתי בגבו של האביר שנעצר בפתאומיות קרבתי לשולחן מתעלמת לחלוטין מהאנרגיה המחייכת שלו ונגשתי לשולחן חושבת המפה הזהובה הייתה לאירועים מיוחדים כמו אירוסין של העובדות או שילד מצא משפחה מאמצאת נגעתי במפה שאני מביטה בנירות המעוצבות שנצבו שנים בחדר של מרתה נשמרות כדבר יקר ערך הנרות הודלקו בעודי תוהה למה צריך נרות באמצע היום, הבטתי במטעמים המגוונים שהיו שם שלא האמנתי שהוגשו אי פעם בבית היתומים גם באירועים הכי מייחודים הבטתי בהכול בפה פעור לפתע מנגינה עדינה נשמעה ברקע ומרתה הופיעה לפני מחייכת חיוך רחב להפליא רומזת לי להתיישר ושלא הגבתי היא העבירה את המסר שוב בפרצוף המראה על חוסר סבלנות ואז היא נגשה אלי ויישרה את גבי בלחיצות חיבה על כתפי ולחשה לי "קדימה לולי חיי ילדים מונחים על כפתיך אל תאכזבי אותם" "מרתה" אמרתי בקול נוזף.
"תסלח לה היא פשוט מתרגשת, למה שלא תשבו לאכול" אמרה מרתה לאביר בחיוך חמים.
השפלתי את מבטי מכילה את הכאב בלחיצתה של מרתה בכתפי המלוות באחריות רבה ומנסה להתעלם מפרצופו המרוצה של האביר לנוכח מצבי המביך.
"תודה גברת מרתה" אמר בנימוס מעצבן והתקרב לאחד הכיסאות ומשך אותם כלפי חוץ. "משחק אותה ג'נטלמן, אין בעיה" מלמלתי לעצמי נגשת כביכול בתמימות לכיסא השני ומיד הרגשתי יד אוחזת בי הסתובבתי לראות את מרתה "אל תסרבי לג'נטלמן" אמרה וקרצה לי מושכת אותי לכיוון הכיסא שפינה האביר. התיישבתי שם עצבנית ואביר מיד הלך לכיסא השני מושך גם אותו כלפי חוץ רומז למרתה לשבת "אוי אוי" צחקה מרתה בתמימות יתרה "אני צריכה להמשיך בעיסוקי למה שלא תשבו ותיהנו לכם" אמרה בקריצה והלכה לה "בוגדת, את תשלמי על זה" מלמלתי לי.
"שנתחיל" אמר האביר.
"כן כן" השבתי משלימה עם מצבי העגום. אם זה היה הנסיך זה היה יכול להיות מושלם.
שקט. נשמעו רעש הסכו"ם והמוזיקה הקלאסית ברקע. השקט ששרר בחדר הלחיץ אותי מעט, אני חייבת לחשוב על נושאי שיחה חשבתי, קדימה לולי אני בטוחה שאת יכולה לחשוב על משהו את הרי מומחית בשיחות עמוקות שגוררות את חבר השיח שלך לראות את העלם קצת אחרת.
"אממ איך האוכל? שאלתי אותי בעודי מתאכזבת מעצמי על הרדידות, הוא בטוח חושב שאני עוד נחותה חסרת השכלה שכפו עליו את שהותו איתה.
שקט לכמה דקות בינתיים חיפשתי איפה לקבור את עצמי, אני חייבת לציין שהייתי די יצירתית בנושא.
"לא משהו?" אמר לבסוף.
"לא משהו" אמרתי מרימה את ראשי שמחה שהשקט הופג.
"אני יודעת שזה לא האוכל שהשף שלך מכין בבית אבל זה המטעמים המיוחדים שלנו אנחנו מכינים אותם רק במקרים מיוחדים כמו זה" אמרתי מציגה לו את חדר האוכל שהיה מאורגן באופן מוגזם ודי צבוע הייתי אומרת..
"אולי לא הייתם צרכים לטרוח, היית רוצה לנסות את התפריט היומית שלכם" אמר האביר הבחנתי שהוא כמעט ולא נגע באוכל המוגש לפניו.
"חחח גיחכתי האוכל היומי שלנו נעשה לרוב על ידנו אמרתי נשענת לאחור מפרה את חוקי נימוסי השולחן.
"ואת, את מבשלת?" אמר האביר בסקרנות.
"אני?" תהיית לגבי התעניינותו. "אני אכן מבשלת אבל אני נהנית יותר לאפות, אני אופה עוגות מאוד טעימות לא שאני מחמיאה לעצמי" החלתי לדבר בהתלהבות והוא הקשיב בעניין "כלום אוהבים את העוגות שלי במיוחד עוגת השוקולד אני לוקחת קילוגרם שוקולד וממיסה.." מיד השתתקתי שהבנתי שאני מדברת יותר מיד על דברים לא נחוצים כעסתי על עצמי על שאבדתי שליטה.
"אני רואה שאת באמרת נהנית מזה" אמר שהפסקתי לדבר "הייתי רוצה לטעום את העוגה הזאת" הוסיף.
"באמת?" אמרתי בקול מופתע. האביר הביט בי "סליחה פשוט לא חשבתי שאתה טיפוס שאוכל שוקולדים"
"זכרת?" אמר האביר שעיניו מביטות בי ונדמה שנצצו מעט "הייתי רוצה לטעום משהו שלא הוכן על ידי שף" אמר ונדמה שנעלם במחשבות
העשירים אוכלים רק אוכל שהוכן על ידי שפים הם אינם מבשלים לכן הם לא מכרים ואכל שמעורב ברגשות אישים לכן זה קצת הפתיע אותי אולי חסר לו קצת החמימות והחיבה הזאת.
"אוקי" הצהרתי "אני אפה עוגת שוקולד במיוחד בשבילך".
"את באמת תעשה את זה בשבילי?" אמר האביר ופניו מופתעים ומלוים בצפייה.
התרוממתי לכיוון המטבח שהיה בחדר האוכל בחדרון אחורי בעודי מפשילה שרוולים מוכנה להראות את קסמי
במטבח היה די גדול ומסודר צבעו הדומיננטי היה מתכתי ואי גדול ניצב באמצע המטבח נגשתי לאחד הארונות והוצאתי קערה והנחתי אותה על השיש וקפצתי לראות את דמותו של האביר לידי
"אתה צריך לחכות שם אני אקרא לך שזה היה מוכן" אמרתי אני בטוח אעשה טעויות אם הוא נוכח
האביר התעלם מדברי והתיישב בכיסא מולי
נאנחתי ואפשרתי לו להישאר.
תגובות (2)
מתי את ממשיכה את הסיפור???
אני מתה להמשך
ממש כיף לי שאת נהנית.
הנשף קרב ובא ואני צריכה לעשות הכנות רבות (לחשוב על כל הפרטים) אני מקווה שבקרוב מאוד.