מטורפת\\פרק חמישי

"אני נותנת חצי שנה" טיה אומרת פתאום בחדות
"חצי שנה למה?" אני שואלת
"חצי שנה לסוף" טיה אומרת במהירות
"לסוף של מה?" אני מתחילה לחשוש
"שלי" טיה אומרת ואני מרגישה כאילו אבן נחתה עליי וריסקה אותי
"טיה! אני לא באמת מתכוונת לזה" הרמתי את קולי
"אני לא יודעת אליס, אני סובלת" אומרת טיה ונאנחת
"לא מוותרים ככה על חיים" אני אומרת בזהירות, מנסה להעביר לך את המסר.
פתאום נפל לי האסימון, "טיה תביאי לי את היד שלך" אמרתי בשקט
סובבתי את ידה בזהירות, בתקווה לא למצוא את מה שאני חושבת שאמצע.
ידעתי, צלקות. אבל לא סתם צלקות, צלקות של חתכים.
אני כועסת אבל אני לא יכולה לכעוס, טיה הייתה צריכה להתמודד עם כל זה לגמרי לבדה.
ועכשיו? עכשיו נסנו לה "סמים" אז היא בסדר.
כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש שראשי מסתחרר.
"בואי, הולכים" אני אומרת, אני חייבת לעשות משהו
"לאן?" שואלת טיה וקמה בכבדות מהספה
"הולכים" אני עונה ותופסת בתיק שלי במהירות
תוך דקה אחת, אני מוצאת אותנו ישובות בתוך הרכב, ידי על ההגה ואינני יודעת מה לעשות.
אני חייבת להוציא אותה מזה, איכשהו, היא חייבת לרדת מהעניין הזה.
__________

כל כך חשוך בחוץ, 22:56 אני רואה על צג השעון שלי.
אני כרגע נמצאת בהיי מטורף, אני בעננים, או לפחות ככה זה מרגיש.
אני מרגישה כמו בסרטים, כשהולכים בין ענן לענן, והכל טוב ויפה.
אני חושבת על אליס, היא מתחרפנת בתוך עצמה, מנסה לשמור על קור רוח.
היא ראתה את החתכים, אני שונאת אותם.
דמעות עומדות בעיניה של אליס, אני יכולה לראות אותן עומדות לפרוץ בכל רגע.
אני מניחה את ראשי על כתפה של אליס, כמו נמנום קל ואליס נושקת לי בראשי.
לפתע היא עוצרת בצד ותופסת בפניי, "אל תעשי את זה" היא לוחשת "אל תעשי את זה אף פעם" היא מוסיפה ויוצאת מן האוטו, ואני אחריה.
אני לא ממש יודעת איפה אנחנו, אבל אני מרגישה בטוחה עם אליס.
אנחנו מתיישבות על איזה ספסל רחוב שמואר באור עמום מפנס הרחוב.
"אני לא יודעת אם סיפרתי לך פעם, אני חושבת שלא סיפרתי לך" קולה של אליס רועד
" כשהייתי בת 12 או 13, ההורים שלי התגרשו, היו מלחמות על משמורות ואיפה אני ואחותי נגור ודברים מהסוג הזה. אבא שלי שקרן, לא סתם שקרן, שקרן פתולוגי. הוא שיקר, אמר שאימי לא מתייחסת אלינו יפה ומזניחה אותנו, ובית המשפט האמין לו" היא אומרת ולוקחת נשימה עמוקה "בסוף" היא אומרת בכבדות " אחרי 'מלחמות' רבות, אבא שלי 'ניצח'. בית המשפט האמין לו, לא רק שהוא האמין לו, הוא לא נתן לנו להיות עם אימי ולא נתן לנו לראות אותה בכל ימים השבוע, היינו פוגשות אותה פעם בשבוע, ל3 שעות בכל פעם.
אמא שלי נשברה מזה, והיא" דמעות מתחילות לזלוג על לחיה של אליס
"היא נעלמה, היא קמה והלכה, היא לא יכלה לשאת את העול הזה" אמרה בלחש
ויום אחד, הייתי כבר בת 21, כמעט עשור שלא ראיתי את אמא שלי, אף אחד לא ידע איפה היא.
מצאו אותה, גוססת" אליס אומרת ומנסה לאסוף את דמעותיה