כלבה מתנשאת , לנצח נצחים

אם אנשים לא היו חיות
הם היו יודעים שלא לעשות לחברך מה שאתה שונא.
הם לא היו צריכים סלוגן כזה,
זה היה מובן מאליו.
כולנו מתוסכלים מחוסר הגיון, כשהיקום מפנה לנו אצבע שלישית ועושה לנו זין. ואולי זו בעצם אמא שלנו לפעמים. אבל כשהחוסר הגיון מוליד דברים נעימים, אנחנו שותקים. שלא נצא פראיירים.

זה היה ביום חמישי בערב כשהיא שוב פעם קישקשה על משהו. היא תמיד נורא סובלת, כל פעם על משהו אחר. חוסר ריצוי כזה. תקוות שנתקלות בחומה. "אני רוצה שאני אצליח, בלי הכין שיעורי בית" הייתה אומרת. וזה לא היה משנה אם במחול, תיאטרון, שמחה או שירה.
"את יכולה או לא להכין שיעורי בית, או להצליח. אלא אם כן את גאונה" תמיד הייתי עונה. והיא הייתה סותמת את האוזניים שלה – לא מבינה שכשגרים בשיתוף כל כך גדול בו הכאב שלה זה כאבי, בקרוב אגיע למצב של קוצר רוח.

טוב… היא לא בדיוק התעוררה. היא די רדומה, רוב הזמן. והגוף שלי תפקד ממש כיאות. זה בדיוק למה יום אחד נדיר קמתי ואמרתי שהספיק לי מזה. לא; עלים של סתיו לא יעמדו בשורה בהדרת לכבודך. לא, מהיכרות עם החיים שלי אף ידע לא יכניס את עצמו למוח שלך בלי סיבה. הסבל שלה זה הסבל של שתינו ואם היה עדיף שהגוף שלה היה מקיץ מתוך סיוט ואומר שמספיק לו עם זה, כך הייתי מצפה. אבל כיוון שזה לא קרה הגוף שלי נאלץ להיות שעון מעורר לתחלואה שלה. לא יכולתי לנשום יותר.
השיערות המרוטות שלה היו בכל עבר בדירה המסכנה שלנו, תלתלים תלתלים ארוכים שחורים. מליון קריעות של עיתון, יריעות יריעות בכל עבר, על כל הדברים שניסתה בהם וכשלה. את כל הגבינות,המעדנים, הלחם והירקות הייתה מכניסה לקערה ענקית אחת, טוחנת עם האצבעות שלה עד שהציפורניים שלה היו נשברות לתוך זה ומכניסה למקפיא. כלומר שום דבר לאכול גם כן – בכל פעם שהייתי חוזרת מהסופר, בדיוק אותו הדבר. על הפרצוף שלה באמצעות עיפור הייתה מציירת בכל שטח חשוף את הסמל של כת השטן, כאילו גם הוא השתלט לה על המוח, ובלילות הייתה מיללת לתוך סדינים ובגדים מרוטים, מקנחת בהם את האף שלה – שואלת בקול רם למה דברים לא הולכים בדיוק כמו שהיא תרצה.
שתינו חשבנו שהיא מקולקלת.
אבל לא מאותן סיבות.
אז בערב הסתיו הנדיר ביום חמישי לאחר מכן הוצאתי את הכערית מן המקרר ואמרתי לה לאכול את זה.
"תאכלי!" "תאכלי!" הייתי צועקת. מצמידה את זה לאף שלה שוב ושוב.
היא הייתה בוכה שאני מתעללת בה.
"תאכלי!" כך הייתי צועקת כל ערב כשהייתי מגיעה מן העבודה או אחרי שהייתי עושה קניות בסופר צופה בה עוסה את הכל לעיסה מגעילה – כשאין ציפורניים לשבור היא שוברת פנימה את הדמעות שלה.
היא מעולם לא הסכימה לאכול.
כך צעקתי עליה וקירבתי את זה לאף שלה.
"את עשית את זה!"
למשמע הדברים האלה פרצה בבכי ללא הועיל, כמו תינוקת מסריחה מהפרסומת של האגיז בסופר.
לקחתי כף מתוך כל העיסה שהתחילה ליזול והצמדתי אותה לפה שלה. היא התחילה לצרוח, בלי לפתוח לשניה אחת הפה והעיניים שלה נפקחו בתדהמה. חשבתי שיצאו מחוריהן.
"זה, החיים." אני צורחת, מרגישה את כל הלא פייר והחוסר אונים שבהם. "וזה!!!" אני צורחת ותוקעת את הכפית הזו עמוק יותר בגרון שלה "זה מה שאת הכנת!" הדמעות שלה מרטיבות לי את הידיים. "וזה פאקינג מגעיל!"
עזבתי את הכף והלכתי לשתוף את הידיים שלי היטב בכיור במסדרון. אחר כך כשחזרתי ניגבתי את הידיים במגבת מטבח שמצאתי שם.
"אם את רוצה להצליח בתור זמרת , כדאי שתנסי לפתח את הקול או משהו. לשתות חלמון ביצה. חלבון ביצה. קיא עכבישים. ואז תגידי שלא הצלחת, ותדעי שכדי להצליח תצטרכי לנסות חזק יותר. ככה זה בחיים שלנו, וזה המחיר שתצטרכי לשלם. לא…" פי מתעקם ואפי ניחר כשאני מביטה עליה שוב כאילו בפעם הראשונה "זה."
לוקח לי כמה שניות ואז אני ממשיכה. "תמיד הכל זה… כמו מתמטיקה בחיים. לתת ואז לקבל. והמחיר, זה המחיר שהחיים קבעו אותם. וזה תמיד הימור. את בוחרת אם להשתתף וצריכה להיות מרוצה מכל הימור. כי זה החיים , והם לא יכולים להיות נוראיים עד כדי כך. בריטני ספירס לא הייתה אומללה כשהלכה לחוג שירה, אז גם את לא תהי. אם את לא רוצה שירה אז אל תהי זמרת ותחיי עם זה. ואם את לא תוכלי לחיות עם העובדה שאת לא האלוהים של החיים האלה," העיניים שלי עולות ויורדות על הבלגן ואני נזכרת בכל ה- טייקהאוט שעשיתי כדי לא לגבוע ברעב ומרגישה אותם עולים לי מהבטן כולל את הטייק האוט של שבוע שעבר, "את לא תחיי. את תיהי… מה שזה לא יהיה עכשיו! ואני… לא יוכל לסבול אותך."

היא עברה כבר באותו הלילה בית. אחרי שהקיאה לי על הרגל כמובן, בחירחורים של מוות. לא חשבתי שאראה אותה יותר.
אחר כך שמעתי שקייסו אותה כי היא השאירה את הדלת של הבית פתוחה ואין לה כלום. תהיתי אם אני אראה אותה , וזה לא קרה לכל הפחות.
למרות שזה היה מוזר, מאיזה כסף היא תחייה?
בדרכי לסופר עברתי ליד הפחים הגדולים שניצבים לפניו.
שם ראיתי אותה יושבת ואוכלת, על מה שחשבתי שהיה זוהמה והתברר להיות ערימה של קרטונים. נעצרתי ותהיתי אם זה יפה להתנהג כאילו שמתי לב אליה. אחרי אז החלטתי שאם כבר נעצרתי, זה לא יהיה יפה להתעלם. העיניים שלה ננעצו בי כמו שתי זכוכיות של הרכב של הפנטגון. אטומות, אבל ברור שיש שם מישהו בפנים. לרגע הראשון תהיתי אם היא מזהה אותי.
"שודדים זה עם מגעיל."
לפתע חשתי צריבה חזקה על זה שלא הייתי שם לסגור את הדלת למענה. שוב, להיות כל כך מחוברת למישהו זה פשוט דרך לא דרך. לכפות את רגשותייך האנוכיים רק בגלל שאם הוא נפגע אז גם אתה… סובבתי את עיניי ממנה. אני צריכה להיות מספיק חזקה בשביל לראות את זה. חזרתי להביט בה. התלתלים הנפוחים הותירו פרץ עור לבן, מלוכלך בשחור וצהוב, בגדיה מחוררים ונראים בעלי מרקם של בננה שהתקלקלה – רך וסמיך. עוד לא שמתי לב לריח. היה לה פרצוף של… פושעת בכירה.
היא אמרה "כן." ולמרות שעדיין לא הסגירה שזיההתה אותי, ידעתי שהיא כן.
אחרי כמה שניות היא הוסיפה "היקום מלא בדברים לא נעימים ועושה לנו זין."
הנהנתי במרץ, ככה גם אני לפעמים הרגשתי.
"אני שמה זין עלייך." היא הוסיפה בגאווה.
הוספתי לעמוד לידה מבולבלת.
"הכל קורה בגללך בעולם." וידעתי שהיא לא ממש מאמינה בזה. עדיין לא, לפחות.
"את כל כך לא הגיו…"
היא הפנתה אליי אצבע שלישית שחשדתי שהיא גם אצבע מאשימה.
"את יודעת, מה שאת עושה לי… ממש לא יפה בכלל… אולי זו אשמתי שנקשרתי אלייך והיה לי אכפת… אבל אם את כל כך שונאת את חוסר ההיגיון בעולם הזה, אולי כדאי שלא תפעלי באותו 'חוסר'… את יודעת, תהי שונה." לפתע תהיתי אם עוד יעלו על עיניי דמעות של ממש. הרי ממש לא רציתי לזכור אותה ככה. ממש לא רציתי שזה מה שיקרה. ועם כל ההיגיון בצד של מה היא ומי היא , חברה היא הייתה כן , והיום בזכות הזיכרון הזה אני כואבת. גם אם היום היא כבר משהו… אחר.
היא חייכה אליי, חיוך מתוק כזה מלא טינה. זה שמאז התיכון ידעתי שיש לה והיא שמרה אותו רק לאקסיות הגרועות ביותר, אלו שכיבו עליה סיגריות ובגדו בה. השפתיים המלאות האדומות שלה, שנדמה היה שלא השתנו במקצת לחשו "אני לא פראיירית". נעמדתי דום.
והיא המשיכה; "ואת כלבה מתנשאת לנצח נצחים".

שלושה חודשים לאחר מכן כשהייתי ברכבת לברלין להתחיל ללמוד באוניברסיטה שמה ופגשתי את סילבר. צעיר, שהפך להיות ידיד משכבר הימים שלי. עם שיער בלונדיני, מבטא גרמני מצחיק ומבט שדומה לשומר ראש, איש אבטחה או מישהו שעוסק בספורט אתגרי – יכולתי להשבע שהוא עושה סקי. אבל 'איך שהוא נראה לי' לא היו הדברים הראשונים שאמרתי לו, גם אם זה מה שרציתי באמת. אמרתי לו את זה רק אחר כך.
אמרתי לו – "בני אדם הם חיות".
ואז הוספתי עם חיוך מתוק חמצמץ והומור עצמי "ואני כלבה".
פניו נעצרו ואז הוא חייך אליי.
"היי, אני סילבר."
לחצתי את היד שלו. אני חושבת שהוא חיבב אותי ואת ההלך רוח הכנה שהייתי שרועה בו.
"ואתה נראה כמו שומר ראש שעושה סקי אתגרי במיוחד."
וככה התגברתי עליה.