ספינת העתיד (משחק כתיבה) – פרק 2 – בלי עליות בירידה

ספינת החלל העצומה אקסודוס חצתה את שמי הלילה. בקומתה השלישית ישבה נערה שחורת שיער בגילאי 15-16 ליד דוכן עמוס בספרים וכתבי יד. ניכר בדוכן שלא רבים פוקדים אותו. מדי כמה דקות בא מישהו לדוכן, בדק את הספרים, ולעיתים רחוקות שם 10 פיסות כסף על השולחן ולקח את אחד הספרים.
אה, כן, הנערה הזאת – זאת הייתי אני.
"מרקו, אתה בטוח שאתה לא רוצה ספר? שמעתי שגמרת את מרבית הספרים במחסן." קראתי אל נער בלונדיני שעבר לצידי.
"רק אתמול קניתי את 'שתי ציפורים על עץ' שלך. את לא יכולה לעשות משהו שהוא לא לחזק את הגעגועים לכדור הארץ?"
"אני מפחדת שנשכח…"
"עדיף שנשכח. כך נוכל להסתגל מהר יותר לכוכב החדש שלנו כשנמצא אותו. ובזמן האחרון אין לי זמן לקרוא. קיבלתי קידום בחדר המנועים."
בחנתי את שללי מאותו היום, שלוש פיסות כסף. זה מעלה את הסכום שבידי ל-13 פיסות. מספיק כדי להתקיים, לא יותר.
בטני קרקרה, וסגרתי את הדוכן שלי בדרכי לקומה הרביעית, כשמישהו התנגש בי.
"הי, תיזהר!" קראתי אחריו בזמן שהאדם המסתורי המשיך לרוץ. רק אז ראיתי שהשקיק שלי עם הכסף נעלם. "גנב! גנב!" קראתי אחריו, אך הוא כבר נעלם. לצערי, לא היה למצפון שלי סיבה לשנוא אותו – הוא היה כמעט כמוני.

עד שהגעתי למטבח היו בידי חמש פיסות כסף. הכנסתי אחת מהן למכונה שנראית כמו מקרר סגול עצום.
"פשטידת פטריות, כוס מיץ תפוזים וכרובית צלויה" קראתי לאוויר ומתוך המכונה יצאה צלחת עם כוס מיץ כתמתם, פשטידה מהבילה וברוקולי. אין מה לעשות, המכונה לא מושלמת.
התיישבתי בשולחן השני, בין אדם שרירי וגבוה לילדה צעירה, בת 12 לכל היותר, שמספר שקיקים השתלשלו מהחגורתה. בזמן שאכלתי את הפשטידה ביד אחת, השנייה פשפשה בכיסיה של הילדה. רק כשקמתי שבעה והתחלתי ללכת לכיוון הדלת הבחינה הילדה ששלושה שקיקים חסרים לה.
"היי, את! תחזירי לי את הכסף שלי!" קראה הילדה והבריון שלצידה, ידיו מקועקות ועיניו כועסות, קם. התחלתי לרוץ כשאותו בריון רודף אחרי אל הקומה השלישית, בין הדוכנים, לכיוון הקומה השנייה. ראיתי דוכן קטן של יצירות חרס נשפך על הבריון, והמשכתי לרוץ. נתמעתי באלפי הילדים שבקומה השלישית (תוך גנבה קלה פה ושם) כשלפתע נפלתי על הרצפה. הילדה הסתכלה עלי מלמעלה.
"את הכסף." אמרה בכל תקיף. "עכשיו. את לא רוצה להתעסק עם האחראית של גוש דירות 2,000 עד 4,000 שמאל, נכון?"
נתתי לה את שלושת השקיקים ביד רפה ובצער רב. לפי משקלם היה שם לפחות מאתיים פיסות.
"את עדיין תשלמי על כל הטרחה." אמרה. ניסיתי לקום ורגל כבדה מחצה אותי – הבריון חזר. "יש בידיך עוד כסף?"
נענתי בראשי.
"אז אצטרך לעקל את דירתך." אמרה וחיוך פרוס על פניה. "את המפתחות."
בתחילה סירבתי אך כשמשקל הרגל התחזק מסרתי לה כרטיס מגנטי קטן.
"יש לך עד ארבע במחזור היום השני לקחת את דבריך מדירתך. להתלוננויות, פני אלי, לייה פרשינטר."

ואז היא עזבה אותי ברחוב, ללא כסף, ומאוד כועסת.