החיים בלעדייך- פרק 2

•ליאם•
•חודשיים לאחר מכן•
״כשאתה מרגיש לבד, המוסיקה היא תמיד זו שנמצאת שם בשבילך.״
אם לומר את האמת, הרגיש לי דיי מוזר להתחיל את שנת הלימודים החדשה בלי נוהר.
אני תמיד רגילה כשהיינו כל בוקר מגיעות לבית הספר יחד מצחקקות כאילו שלא רבנו לפני חצי שעה על התור למקלחת. ועכשיו בלעדיה הכל מרגיש כל כך ריק. כל כך שונה וחסר טעם.
התהלכתי במסדרון בית הספר כשזוג אוזניות תחובות באוזניי, העדפתי פשוט לאטום את האוזניים במוסיקה ובשירים אהובים במקום לשמוע את הלחשושים של כולם סביבי. אינספור מבטים מרחמים מצידם של התלמידים ושל צוות בית הספר ננעצים לעברי.
כולם מרחמים על הילדה המסכנה שאיבדה את אחותה התאומה.
גלגלתי את עיניי ופסעתי במהירות אל משרדי בית הספר.
נעמדתי סביב לוח המודעות מרפרפת בעיניי על רשימת את התלמידים מחפשת את שמי על הלוח.
״ליאם!״ לפתע חשתי בנגיעה קלה על כתפי. זה היה מטר, החבר של נוהר.
אף פעם לא ממש סבלתי אותו. לא יודעת… תמיד ראיתי בו טיפוס מתנשא.
״אכפת לך אולי לזוז?״ הוא נתן לי דחיפה קלה.
״אכפת לך לחכות בסבלנות?״ שאלתי באותה נימה.
״מצטער, מטר ביטון, אף פעם לא מחכה!״ אמר ביהירות.
״אתה יודע משהו?״ זרקתי לעברו גוררת את מבטו לכיווני. ״אם יש דבר טוב אחד מכל ההיעלמות הזו של אחותי, זה שהיא לא תצטרך להיות עם אחד כמוך יותר.״ עקצתי אותו. ״טוב… עכשיו סיימתי, כולו שלך.״ הצבעתי על הלוח.
״רגע,״ מטר הניח את ידו על כתפי.
״מה עכשיו?״ גלגלתי את עיניי.
״זה בקשר לנוהר… את…״ הוא התחיל לגמגם.
״נו מה? תגיד כבר!״ לחצתי עליו. ״אין לי את כל היום.״
״את באמת חושבת שהיא לא מתה?״ שאל.
״אתה יודע שכן.״ אמרתי ברצינות. ״ואם גם אתה הולך להגיד לי שהשתגעתי ועוד כל מיני דברים בסגנון, אז תחסוך את זה ממני מר ביטון.״ הנפתי בידיי בביטול ופסעתי לכיוון כיתתי כשלפתע הרגשתי יד מושכת אותי הצידה בחוזקה מצמידה אותי אל הקיר.
״תעזוב לי את היד!״ דרשתי.
״ליאם, תקשיבי לי רגע.״ הוא ניסה לשכנע אותי.
״מטר, אני נשבעת לך שאם אתה לא עוזב לי את היד עכשיו, אבל עכשיו,״ הרמתי את קולי. ״אני צועקת!״ אמרתי באיום.
״אולי פעם אחת תסתמי את הפה הגדול שלך ותקשיבי?״ אמר בעצבים.
בלעתי את רוקי בעצבים. ״דבר כבר!״ האצתי בו.
״בואי!״ הוא משך בידי.
״אמרת שאתה רוצה לדבר לא? אז דבר!״ לחצתי עליו.
״לא פה, אבל.״ אמר חלושות והחל להוביל אותי אל מרתף בית הספר.
״טוב, נו מה העניין?״ שאלתי חסרת סבלנות. ״כדאי לך שזה יהיה שווה את זה שגררת אותי עד למקום המעופש הגועלי וה…״ אמרתי בסלידה.
״אני רוצה לעזור לך, ליאם!״ הוא זרק.
״מה?״ שאלתי בתדהמה.
״אני רוצה ששנינו נצא לחפש אותה.״ הסביר.
״שנינו?״ שאלתי בפליאה. ״חשבתי שאתה לא סובל אותי.״ אמרתי בגיחוך.
״לא סובל, אבל מה לעשות שאת היחידה שחושבת כמוני בעניין?״
״אנחנו חייבים לעשות משהו, מטר!״ קבעתי. ״היא בסדר, אני… אתה חייב להאמין לי, אני מרגישה את זה.״
״אני מאמין לך, ליאם!״ אמר ברוגע.
״אוקיי…״ אנחת הקלה נפלטה מפי. ״לפחות מישהו מוכן להקשיב לי בעולם הזה.״
״אז כבר חשבת על משהו?״ שאל בציפייה.
״האמת, שאני לא יודעת מאיפה כל כך להתחיל אפילו.״ הודיתי.
״מה את אומרת שאחרי בית הספר נלך אל החוף שהכל קרה, לא יודע… אולי ננסה לבדוק אם יש סימנים שיכולים לקרב אותנו אליה?״ הציע.
״האמת, רעיון לא רע בכלל.״ החמאתי לו.
״טוב, אז ארבע בחוף?״ שאל.
״קבענו!״