הכוכב הבהיר ביותר

השירה שלה הרעידה את רצפת העץ בפאב. האורות היו מעומעמים והתחושה של המקום הרגישה משכרת. אך שירתה לא הרעידה בצווחות חזקות וריקודים, אלא בשירה איטית, שצורמת בלב. שירה שמעבירה את הכאב שלה. הקהל לא השמיע צליל. חבורה של גברים בגיל העמידה עם כוסות בירה ריקות ומחשבות טורדניות. והשירה שלה לא הרגיעה את הנפש, היא ליטפה ואז נשכה, משאירה אותם באותו מצב מעורער של דיכאון, ריקנות וחוסר משמעות. והקול שלה המשיך לרעוד ברחבי החדר, בין הקירות, מרחף בין ראשם, מגיע מבין שפתיה האדומות ודרך עיניה המסתוריות שמלאות ברגש. היא החזיקה גיטרה ופרטה בה בעדינות ובקצב האיטי של השיר. שיערה החום החלק נח על כתפייה, היא לבשה גופייה דקה וחצאית ארוכה, יושבת על כיסא גבוהה ושרה אל המיקרופון.
ובסוף ההופעה, כולם ידעו איך זה ממשיך, וכן גם היא. היא הבטיחה שתצא לסיבוב עם מי שיחזיק את החפיסה הכי גדולה של כסף ביד. שיכורה, מעורערת, כמו תמיד. רודפת אחר מזומנים, ואחר לילות מזדמנים, מקווה ששוב תוכל לראות את הפנים של אותו האיש ששבר אותה ואת הלב שלה, השאיר אותה על הרצפה וגרם לה לרצות לחזור. לחפש עוד דברים עליהם תוכל לבקש סליחה ולהתחנן. אבל סיפור חייה לא היה אחד שקל לקרוא, אפילו לא מהשירים שלה שיותר מכמה שחתכו את נפשם של אחרים, חתכו את נפשה שלה. כולם מסביבה רק רצו להבין ולדעת, ושתפתח בפניהם את הפצעים שלה רק עוד פעם אחת, בשביל שיוכלו ביחד להרגיש כאילו הם מאחדים את השברים בעודם רק מחמירים את המצב. שותים, שוכבים עם הזמרת, וחוזרים הביתה, לאישה ולילדים. אנשים חולים ויותר מהכל שבורים, טיפשים וריקים. הם קליפות ריקות ובשבילה הם ארנקים שמנים ומהלכים. שיספקו את ההתמכרות והאובססיות שההוא הלך והשאיר מאחור, לא רק את האלכוהול והסמים, אלא גם ההבטחות והניחומים והאשליות. גם התחושה שניסתה לדמות כל לילה, האהבה העיוורת, הטהורה, שלבסוף הרסה אותה. היא רצתה להרגיש כמו בכריסמס, כמו כוכבת על, אבל במקום הייתה משוטטת ברחובות כל לילה, מחפשת טובות מזרים ומישהו שירגיע אותה לפחות לבינתיים. ואם זה לא יהיה הוא, זה יהיה אחד אחר, או זה שאחריו. אבל הנפש שלה נשארת חופשייה, שבורה לנצח ומפורקת מכל כיוון. והיא תמשיך לשיר ולנגן עד שהקול שלה יפסיק לעבוד והידיים ינשרו מגופה. כי היא כוכבת.