הזיכרון האפל:לחפש את האמת (פרק 15)
הודעה: למי שקרא את הסיפור אני מציעה שתקראו את הפרקים האחרונים לפני שתקראו את הפרק. אם אתם לא זוכרים…בכל זאת עבר די הרבה זמן :P. אוקיי קריאה נעימה ^-^.
בדקתי את הדופק שלו הוא הולך ונחלש, אני חייבת לעשות משהו עכשיו! אבל מה? מה אני יכולה לעשות? אני..אני כלכך מצטערת הכל קרה באשמתי..באמת לא נועדנו זה לזו. ליטפתי את פניו מביטה בו עם דמעות המאיימות להתפרץ החוצה אך ידעתי שזה עוד לא הזמן הוא לא הולך למות.
"אתה לא הולך למות. שמעת אותי, אני לא אתן לך למות גם עם זה יהיה הדבר האחרון שאצטרך לעשות אתה לא תמות לי פה, לא עכשיו. זה עדיין לא הזמן שלך!". לחשתי לו מיבבת מעט. הרמתי אותו וניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר לעבר הרחוב של 'לה טורמנטה'. לאחר חצי שעה שאני רק רצה עם כוחותיי שנתנו לי יותר מהירות הגעתי. נכנסתי לשם בסערה והנחתי את ג'וני על אחד הכורסאות וחיברתי עוד כורסא כדי להשכיב אותו.
"רוזלינדה! רוזלינדה! איפה את?" צעקתי בחוזקה. לאחר כמה שניות היא יצאה מאחד הדלתות מנסה להבין מה פשר כל הצעקות האלה אך ישר כאשר הביטה בג'וני היא התקשחה ונהפכה להיות רצינית.
"לוסיה אני מבקשת ממך בבקשה תצאי החוצה ואל תיכנסי עד שאקרא לך". אמרה באיטיות וברוגע.
"לא! אני לא מוכנה לעזוב אותו! את חייבת לעזור לו בבקשה!". צעקתי לה מביטה בגבה.
"תראי לוסיה עם את רוצה שאני אציל את החיים של הבחור הצעיר את חייבת להקשיב לי. ככל שתתערבי ותתעקשי על מה שאני מבקשת ממך יהיה יותר קשה להציל אותו וחייו יהיו בסכנה. אני חייבת לפעול כמה שיותר מהר אבל בשביל זה אני אצטרך להיות מרוכזת במאה אחוזים לכן אני מבקשת או יותר נכון דורשת ממך לצאת ברגע זה מהחנות! ". אמרה כאשר היא הפנתה את מבטה לעברי והביטה בי במבט קשוח ומאיים.
"בבקשה תצילי אותו". אמרתי בקול מתחנן ויצאתי משם בורחת עם דמעות בעיניי. לאחר שיצאתי נותנת לרגליי להוליך אותי לאנשהו, עצרתי בפארק זנוח שכרגע לא היה אף אחד בגלל השעה המאוחרת. עכשיו זה היה אמצע הלילה. התיישבתי על אחד הספסלים ובהיתי בשמיים, השמיים היו שחורים כלכך אך הירח בכל זאת האירה מעט אור, כלכך נקי ומרגיע. רוח קלילה החלה להעיף מעט את שיערי הרגשתי מעט צמרמורת קלה אך מרגיעה.
אני סוף סוף הצלחתי לעשות את זה אמא אבא..נקמתי את מותכם.
מיד שטף של זיכרונות הוריי שטפו אותי זה היה כלכך עדין ויפהייפה כל הזיכרונות המשמחים שלנו כל הזיכרונות ששמרתי כלכך עמוק בליבי שכבר כמעט ושכחתי מהם מעצם העובדה שהתעמקתי על כל המעשים והזיכרונות הרעים לא זכרתי את הטובים שביניהם. את הרגעים המשמחים ביותר את הרגעים שאותם לעולם לא אוכל להחליף תמורת שום דבר. אלה הם הזיכרונות שאני צריכה לצבור במוחי. אני צריכה לשחרר את הכעס והשנאה שהתמלאו בי במהלך כל השנים הללו.אך אני יודעת שייקח לי זמן.
הוריי נמצאים במקום טוב יותר יחד עם אחי הלא נולד. אני מקווה שגם אחותי איפשהו שם מצאה את מנוחתה ונמצאת במקום טוב למרות כל מה שעשתה. עצמתי את עיניי ודמיינתי את מבטיהם של הוריי ושל אחותי הרגשתי הקלה משום מה, כאילו רק עכשיו אני יכולה באמת להיפרד מהם ולהמשיך בחיי. לאחר כמה רגעים שאני ככה עם עיניי הסגורות, פקחתי אותן ואז ראיתי אותם… את אמי ואת אבי מחובקים ואת אמי מחזיקה תינוק קטן ויפהייפה וכלכך טהור אשר פניו נראו כמו מלאך.
הבטתי בהוריי המביטים בי בחיוך שליו ורגוע, עיניהם נראו כה שמחים ולא היה בהן אפליו ולא מעט עצבות,כעס או טינה. הם היו לבושים בדיוק כמו באותו הלילה רק שלא היה בהם כל זכר להתעללות דם,צלקת או סימן הם נראו בריאים ללא כל זכר לאותו היום..לאותו הלילה הנורא. הם נראו כמו שתמיד היו . הם נראו שמחים וגאים כלכך ומלאי שמחת חיים ומאוהבים כלכך. זה כאילו כל מה שקרה בערב הזה קרה רק מפרי דמיוני ושהם ממש פה לצידי בחיים ואנחנו כמו משפחה…כמו המשפחה המושלמת שבחיים לא נהיה יותר..כי אני פה לבדי..בלי אף אחד שאוכל להתעורר ביחד בתוך הבית הגדול והריק..רק אני לבד.
תגובות (0)