זאבים- מצבה לאיש זר

רוחות קרות היו בסופו של היום, רוחות מטלטלות ועוצמתיות. חושיה של קאמי אמרו לה שגשם עומד לרדת לאחר הרוחות, אך היא המשיכה להגיד לעצמה 'עדיין לא, עדיין לא'.
הם עמדו שם כולם – כל דיירי ה'בית' – בין השיחים הסבוכים שביער. דילן וווילס עמדו משני צדדיה של קאמי, שומרים עליה בעוד לרגליה נחה לה חבורה של זאבים – הם היו הזאבים החדשים שעוד לא התחלפו – שבניהם היה התינוק. לא נראה היה שהוא מפחד מהם, להיפך, נראה היה שהוא מאוד אוהב אותם ומרגיש בנוח בקרבתם. היא עדיין לא נתנה לו שם כי החליטה שמישהו וודאי כבר נתן לו אחד. זיכרון של תינוק שמעורבב בדמו דם זאב הוא דבר רגיש, ויש סיכוי קל שהוא יזכור את השם הזה, לכן היא העדיפה לקחת את הסיכון.
מצבה בצבע אפור בהיר הציצה מין השיח. הם לא נוהגים לעשות זאת, לקבור אנשים בשטחם, אך מצד שני, מעולם לא יצא להם לקבור מישהו שלהם. זו לא היתה שאלה בכלל כשהיא הציעה לערוך את ההלוויה האם הם בכלל מחשיבים אותו כמישהו משלהם או לא, זה לא שהם יכלו לדווח למשטרה על הגופה, ובכלל, "הוא זאב בשטחנו, ועל פי המראה שלו זה ברור שהוא מצא אותנו כדי שיוכל לקבל הגנה" כך קאמי אמרה.
לא היו להם שום מילים להגיד לשבחו, שום זיכרונות לספר, שום שם לכתוב.
הם עמדו שם בשקט עם ידיהם מאחורי גבם במשך כמה דקות, מאזינים לרחש העלים והרוחות השורקות כאשר הזאב הראשון התחיל ליילל ואחריו עוד אחד, עד שכולם התחלפו לזאבים וייללותיהם מילאו את הדממה והחושך שירד, נשזרות אחת בשנייה כמו חוטים סבוכים.
קאמי נותרה לעמוד שם, לבדה. היא המשיכה להביט בתינוק ובמצבה.
"החיים הם דבר שברירי כל כך, מקודש ועדין ומלא ברגשות. צריך לדעת איך לחיות אותם, לדעת לנהל אותם כמו שצריך. לעולם לא נדע מי היית ומדוע באת, או האם אתה אביו של התינוק הזה. זאב היית וזאב נשארת, לעולם תישאר חלק מין הלהקה שלנו גם אם לא זכינו כלל להכיר אותך. אני מבטיחה לשמור על התינוק הזה בחיי." היא הוספה את השורה האחרונה בלחש, עד שכמעט והיא לא שמעה את עצמה. "לא משאירים זאב מאחור." היא חתמה את נאומה המאולתר והקצר.
קאמי התכופפה מעט, מושיטה את ידיה אל חבורת הזאבים ושולפת מביניהם את התינוק, מחבקת אותו חזק, מצמידה אותו אל ליבה. היא החלה להסתובב ולהתקדם לעבר ה'בית'.
כאילו על פי סימן, התחלפו כל הזאבים חזרה לצורתם האנושית והחלו ללכת אחריה, כשלאט לאט טיפות של גשם מתחילות להרטיב אותם.

רק דבר אחד היה כתוב על המצבה, הדבר היחיד שהיה להם לחרוט עליה.
'לזכרו של איש זר'