מכאוב הנפש

כואב לי, רק את הכאב העז אני מרגישה, והוא אוכל אותי מבפנים, שופך את הבדידות שלו אל תוך החלקים שזה מכבר אכולים בי. איני מוצאת את הדרך החוצה, את הפתרון, את הכוח שימשוך אותי מהזוועות שהנפש שלי חווה יום יום, איני רוצה לחוש את הכאב בעוצמתיות כזו. הרי הוא משתק, ועם זאת לא נותן לי מנוח. נפשי משתוקקת לדבר מה שישביע את החסר, לדבר אשר יקח את הבדידות ממנה והלאה, יחזיר אותה אל חוף מבטחים בו תרגיש נאהבת שוב, בו לא תחווה סכנות, בו דברים קטנים לא יגדלו למימדים מפלצתיים ויעיבו על אושרה.
אושרה של נפשי, אינו אלא נקודה קטנה של אור בים של חושך, אינו אלא גרעין בבטן האדמה. אושרה של נפשי, הוא כחיידק קטן ותו לא.
והיני מודעת לדבר, לשורש הרע- גם כאשר אני מתארת את אושרי, בשבילי הוא חיידק, דבר מה קטן ובלתי נסבל. כי גם עם האושר איני יכולה להתמודד
אנה אלך ואנה אפנה? אין בידי התשובה, הרי אני, כמו חלקיק האושר הקטן בי, אבודה בים החושך, ים הבדידות, הכעס והעצב.
הים הבולע, האכזרי, שגליו מצליפים על גבי, שורפים אותי, מבעירים אותי. הגל הקטן שבקטנים מציף בי סערת רגשות שכמוה לא ידעתי, סוחף אותי ומושך אותי למצולות, שם גם טיפת האור נעלמת, שם האושר איננו קיים, שם אני אבודה לנצח, נאבדת ומאבדת עצמי לדעת.
ואיך לא אאבד עצמי לדעת? אני מרגישה שונה, ומשונה. כעוסה כל כך, כעסי מתפרץ כנחשון, ואני בזמן זה יודעת רק דבר אחד- איבוד שליטה, ונפשי כואבת, נפשי דואבת, כי על מה ולמה? מה כה רע בחיי? למה איבדתי את היכולת לתמוך, אני בעצמי? למה איני יכולה לשמוח? לעזור לעצמי? למשוך עצמי מהמצולות ולהציל את נקודת האושר הכה קטנה ודקיקה שלי?
ואני רק מתפללת לישועה, האם היא תבוא בבוא העת? האם תנצל נפשי? האם אנצל אני?