מרשימותיו של נהג האוטובוס – נועדתי לגדולה

כאשר הייתי נער, רציתי שכל יום יהיה בעל משמעות עמוקה ומיוחדת. שאעשה בו דברים מעוררי השראה, מרגשים, נועזים. משהבנתי שאף יום שלי הוא לא כזה שרה עליי דיכאון עמוק, שגרם לימיי להיות חסרי חשיבות עוד יותר.
נועדתי לגדולה, בעיני עצמי, לעשות דברים חשובים לאנושות שהם בו בזמן דברים שאני אוהב. דבר ממה שיעדתי לעצמי לא יצא אל הפועל.
כאשר הייתי נער, משפטיי לא היו שלי. חייתי לפי דמויות מומצאות מסדרות טלוויזיה ומסרטים וציטטתי אותן בכל מקום שיכולתי. מדי פעם הזכרתי לעצמי שאני חי בעולם האמיתי ושהשחקנים שמשחקים דמויות מסויימות הם לא באמת הדמויות עצמן והם לא מתנהגים איך שהדמויות שלהם מתנהגות. העדפתי, כמובן, להשכיח מחשבה זו מליבי ומראשי, שכן לפי הרגשתי לא יכולתי להתקיים בחיים אומללים אלו מבלי משפטי מפתח שנתנו לי דמויותיי. כך, עולמי נהיה מעורר רחמים מרגע לרגע ואמונותיי נעשו תיאוריות קונספירציה מופרכות שאיש לא שמע עליהן.
כאשר הייתי נער, התרחקתי מאנשים ומסביבתי הקרובה ודיכאוני נעשה חריף יותר. ימיי נעשו משעממים יותר, הבטלנות נעשתה חלק עיקרי מהם, וחוסר העשייה שבהם, חוסר הרצון לעשות משהו בעל משמעות אמיתית ולא בזבוז גמור של זמן, הרתיח אותי עד שהייתי מתהלך בבית ומתופף על קירות וחלונות תמימים ומוציא את עצמי מדעתי. הטרפתי את עצמי. התעייפתי מהעולם, שהרגשתי כזר ומנוכר בו בין כל פשוטי העם, מהמשפחה, שלא הבינה אותי, ומהחיים שציפיתי לכל כך הרבה יותר מהם. התאכזבתי מאוד.
כאשר הייתי נער, רציתי שכל יום יהיה בעל משמעות עמוקה ומיוחדת. שאעשה בו דברים מעוררי השראה, מרגשים, נועזים. נועדתי לגדולה. אפשר להגיד שהגעתי אליה.