צריך זמן, זה הכל
הצחוק של הילדות בנות השתיים עשרה שישבו בשולחן שמאחוריי גרם לי לעצבנות רבה על החינוך שהן קיבלו בבית. בשולחן שמולי ישבה אישה זקקנה. היא לבשה חולצה כחולה והייתה עם שיער קצר. ניתן היה לראות על פניה שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים משאני מתמודד בחיי היומיום. מידי פעם היא התחילה לצעוק משום מקום ולהוציא קולות מוזרים מאוד מפיה. הילדות חשבו שזה ״מצחיק נורא״ וריכלו אחת עם השנייה על המתרחש. הן לא הפסיקו להצביע על האישה ולצלם אותה בפלאפון שלהן.
אחרי כמה דקות של שיחה עם החבר שהיה איתי בקניון באותו הזמן, על ההתנהגות המגעילה של הילדות, יובל רכן לעברי ולחש לי בשקט:
״קלוט את הבחורה שיושבת בשולחן לידך.״
״לא במצב להתחיל עם בנות״ אמרתי לו.
״פשוט, תסתכל.״ הוא אמר. אז בחשדנות הסתכלתי. בשולחן שמשמאלי ישבה נערה בערך בגילי עם עוד שני בנים. שערה היה בלונדיני וארוך והיא הייתה לבושה בגופייה שחורה ובמכנס קצר. שמתי לב שרגלה לא הפסיקה לזוז בעצבנות. מבטה היה מרוכז לנקודה מסויימת מאחוריי והיא התעלמה מהבנים שהיו שקועים בשיחה אחד עם השני. כשהסתכלתי על פניה, הבנתי על מה יובל מדבר ולחשתי לו.
״היא בוכה.״
״דה.״ יובל אמר ונענע את ראשו.
״אולי נלך לשאול אותה מה קרה?״
יובל הגניב מבט אל הנערה שוב, ואמר:
״לא יודע. זה לא שלא נמצאים איתה אנשים.״ הוא סימן בגבותיו על הבנים שישבו איתה.
הסתכלתי עליה שוב. ראיתי דמעות שנוזלות על עיניה ואיך זהיא ממהרת לנגב כל דמעה שמעזה לצאת מעינה. היא הסתכלה עליי ומבטינו הצטלבו לכמה שניות אך הזזתי מהר את ראשי.
ממולי, קלטתי גבר מבוגר ואפור שיער בא אל שולחנה של האישה הזקנה, ומדבר אליה בחיוך. האישה מחייכת אליו חזרה והוא מקים אותה משם, לוקח אותה מהמקום עם הילדות השטניות שהשתקקו מאחוריי.
הסתכלתי שוב לשמאלי וראיתי את הנערה. הפעם היא הייתה לבד, הבנים שהיו איתה נעלמו כלא היו. היא הסתכלה על האישה ועל הגבר ההולכים והמתרחקים, ורק אז הצלחתי איכשהו לקשר את הדברים.
קמתי ממקומי בהיסוס תחילה, אך בהחלטיות מתגברת התקדמתי אל עבר שולחנה והתיישבתי מולה. היא הייתה מופתעת כנראה כי היא הסתכלה עליי במבט מופתע וניגבה את דמעותיה במהירות.
״היי אני שחר״ אמרתי לה.
״היי…״ היא אמרה בחשד.
״ראיתי שבכית מקודם ולא יכולתי להישאר מנגד… משהו קרה לך? את רוצה לספר?״
היא לא ציפתה לשאלה הזו. גבתה קפצה והיא נשכה את שפתיה כמתלבטת מה לעשות. לבסוף היא דיברה.
״תקשיב, אין לי מושג מי אתה, אבל אני מה זה לא במצב רוח שיתחילו איתי עכשיו. אז ביי.״ היא סיימה את דבריה וקמה מכיסאה מתכוונת ללכת משם.
קמתי מכיסאי במהירות ועמדתי מולה בלי לגעת בה על מנת שלא ארתיע אותה.
״אני לא מתכוון להתחיל איתך. אני באמת רוצה לדעת מה קרה ואם אני יכול לעזור באיזשהי צורה.״
היא נאנחה והסתכלה עליי, מבטה תר את מבטי מחפש אחרי סימן שיגיד לה מה לעשות. לבסוף היא התיישבה ואני חזרתי למקומי.
״טוב… זה לא כזה סיפור אבל… האישה הזו שהייתה פה קודם? אתה יודע… זאת שעשתה את הקולות האלו, יש לי דודה שחולה במחלה שלה… ועם זאת הילדות המזורגגות האלו שמעזות לצחוק עליה? לא יודעת. זה גורם לי להרגיש כאילו איבדנו את כל האנושיות והחמלה בעולם הזה.״
הנהנתי בהסכמה.
״אני מסכים איתך לגמרי. ואני מצטער שזה ככה. אבל את יודעת, לפעמים, אתה מגלה שלא כל האנשים הם כאלה, ושיש אנשים טובים שבסופו של דבר כל אדם מוצא. ואלו האנשים שבסופו של דבר נישאר איתם עד סוף החיים. צריך זמן, זה הכל.״ אמרתי וחייכתי אליה.
היא חייכה חזרה ועיניה החומות נצצו. ואני? אף פעם לא ידעתי עד כמה הייתי צודק במה שאמרתי, עד שפגשתי אותה, את אגם שלי.
תגובות (1)
ואוו, ממש מקסים ומרגש. מאוד אהבתי את הכתיבה ואת הזרימה. באמת סיפור יפה, ואני חושבת שהוא צודק. גם לפעמים אנשים עושים שטויות ממשהו אך עם הזמן הם מבינים שזה שגוי והם משתנים..