עולם שבור- פרק שני

אוקיי, אני רואה שבזמן האחרון אין תגובות אבל זה לא מפריע לי לעלות את הסיפור כי אני רואה שאנשים רואים את זה אז תודה….
אז הנה הפרק השני ותהנו :)

"קומי, הגענו." שמעתי קול מעומעם ופקחתי את עיני לאט, בתחילה, פתחתי את עין אחת ואחרי שהסתגלתי כבר למקום בו אני נמצאת אני נתקפת בהלה ומרימה את ידי כדי לתקוף
"היי!, זה אני, תירגעי" אמר בקול רך והוריד את ידי לצידי גופי, אני מתנשמת בכבדות ומנסה לעכל את מה שאירע לפני רגע
"אני כל כך מצטערת, אני לא שמתי לב והיה לי חלום…" הפסקתי את עצמי באמצע, לא רוצה לספר לו את החלום שלי, לא מגיע לו להיחשף לכל הדברים הרעים שהם חלק מעולמי
"מה?, תמשיכי את המשפט." ביקש אך הנדתי את ראשי לשלילה, לא מוכנה לספר לו ולו עוד פרט אחד
"אוקיי, אני מוותר לך רק להפעם, אבל אני באמת חושב שכדי שנצא מהג'יפ וניכנס לתוך הבית כי מתחיל להחשיך והולך להיות לך קר" הסביר את עצמו ויצא מהמכונית ללא תגובתי ופתח את הדלת מהצד שבו אני ישבתי, מושיט את ידו ועל פניו בפעם הראשונה מופיע חיוך אמיתי. אני מחייכת לעברו גם ולוקחת את ידו לעזרה בשביל לרדת.
"הדירה שלך מדהימה." אמרתי בהתפעלות לאחר ששנינו נכנסו לתוך דירתו עם קצת סיבוכים עם המפתח אבל מה שטוב זה שבסופו של דבר נכנסנו. הוא שם את המפתחות על השידה בכניסה של הבית ונכנס לתוכו.
אני מבטיה אחר פעולותיו, והולכת אחריו למטבח ועומדת ליד השולחן בזמן שהוא מכין לשנינו כוס שוקו חם, ועתה אני ממש מרגישה איך אני חוזרת אחורה בזמן ונהפכת להיות ילדה בת 5 שחובבת שוקו. הוא מפסיק לשנייה עם ההכנות ומסתובב אליי מביט בי בהלם מוחלט ולא מדבר
"אממ…. סליחה, אולי כדאי שאת תלכי להתקלח קצת ואני אסיים להכין לנו ארוחת ערב." הוא הציע לאחר שהתעשת על עצמו
"אני לא כל כך רוצה להטריח אותך, ואני באמת חייבת להמשיך." השבתי לו ובקולי נשמע טיפת התנצלות, הוא עזב את המגבת שהחזיק בידו כדי שלא יקווה שהוא מחזיק את הקומקום החשמלי ומתקרב אליי. אני נלחצת מההתקרבות והולכת צעד אחד אחורה.
"לאן את רוצה ללכת את יודעת?." הוא שאל במעט כעס בקולו, הבטתי בחדר כדי לקחת לעצמי עוד טיפת זמן בשביל לחשוב על תשובה מספקת בשבילו
"אני לא זוכרת את שם המקום אבל זה לא רחוק מפה, רק עוד חצי שעה, שעה הליכה." שיקרתי לו והוא גיחך בבוז
"את באמת חושבת שאני אקנה את השקר שלך, אין לך לאן ללכת ביחוד עכשיו שמתחילה פה מלחמה." אמר בקול צורני ועיני נפתחו באחת.
מה?!, יש פה מלחמה?, אני מתחילה להילחץ ואני נכנסת עכשיו ממש לתוך המטבח הכמעט גדול שלו, רואה שהוא כבר הכין שתי כוסות עם אבקה ורק צריך לשים את החלב. המצרך האחרון כדי שזה יהיה מושלם. אני מנסה שלא לחשוב על דבריו אך זה מעט קשה, ביחוד שהוא פה איתי, מאחורי גבי ואני כמעט בטוחה שגם צופה במעשי בתבונה רבה
"אנחנו נדבר על זה אחר כך, עכשיו מה שחשוב זה שאת תלכי להתקלח." אמר בקול מעט שבור ולקח מידי את כוס השוקו שלי ומניח את זה בחזרה על השיש. לוקח את ידי כמו שעשה בבוקר ושנינו עולים בגרם המדרגות לקומה השנייה. אנחנו עוברים על פני הרבה חדרים ואני תוהה לעצמי מי ישן שם בכלל?, הוא עוצר בפתאומיות ומבקש ממני להישאר במוקי ולא לזוז והוא רק הולך להביא לי בגדים של אחותו ומגבת. אני מהנהנת אליו באיטיות והוא נעלם לתוך המשך המסדרון, משאיר אותי כאן, לבד. אני מביטה על המקום שעצרנו וליד ידי הימנית נגלית לעיני ידית של דלת ובלי לחשוב פעמיים פתחתי אותה באיטיות לא לפני שאני מביטה על המשך המסדרון ובודקת שהגבר המסתורי לא חוזר הנה.
אני משאירה את הדלת פתוחה, שמא אני ינעל או כל מקרה אחר ששמעתי בחדשות ונעמדת בכניסה לחדר החשוך, אני מגששת על הקיר שלידי במטרה למצוא את המתג של האור ואני מוצאת אותו קרוב אל המשקוף, אני מעלה את המתג למעלה והאור בחדר נפתח, חושף את סודותיו. אני מביטה לאחור לרגע ואז נכנסת לבתוכו, מביטה בקיר הלבן המקלף לו מעט ובציורים הנשענים עליהם.
החדר הוא ממש מבולגן וקשה לחפש פה דברים, אני מתקרבת ממש לסוף החדר ומתכופפת אל הרצפה הקרה. עיני רואות ארגז קטן בצבע חום ואני שולחת את ידי אליו, מוציאה ממנו דברים כמו תחפושות ישנות או סרטים של המאה השישית. אני מנסה למצוא מה יש עוד בארגז עד שידי מאתרות אחר חפץ קשיח ועבה, אני מרימה את אותו החפץ ונגלה לעיני אלבום מלא באבק. אני נושפת אליו כך שאני מעיפה את כל האבק מעליו וניגשת לפתוח אותו אך קול קוטע אותי ואני מיד שומטת את האלבום מן ידי ושמה יד על ליבי מלא בהלה
"מה את חושבת שאת עושה?" שאל הגבר ונכנס גם הוא לתוך החדר, מחזיק את האלבום שהרגע הפלתי ומקרב אותו אל חיקו
"אממ… חיכיתי לך וקצת שעמם לי אז נכנסתי לפה אולי אני יוכל למצוא פה דברים נחמדים" שיקרתי לו והוא הרים את גבתו, מנסה למצוא פה שקר בדבריי
"את לא מכירה את המשפט, לא מחטטים לאדם זר." אמר בזלזול שפגע בי מעט
"אני מצטערת." אמרתי בשקט והשפלתי את ראשי, הוא החזיר את האלבום למקומו וחזר לעמוד מולי, לא מדבר איתי רק מביט בי בעצב ואכזבה
"אני הכנתי לך את המקלחת, יש לך שם בגדים ומגבת נקייה. תתקלחי ותבואי למטה. יש לנו הרבה דברים לדבר עליהם." ובנימה זאת עזב את החדר ומשאיר אותי להישאר המומה במקום.
אני מכניסה את כף רגלי לתוך המים החמימים שמילאתי קודם לכן ורק אז מרשה לכל גופי להיכנס ולצלול עמוק לתוך הרוגע והשקט.
אני מנקה מגופי את כל הלכלוך שצברתי וגם את ראשי, עוצמת את עיניי ונותנת לשקט לחדור לי לגוף אך דפיקות רמות קטעו את השקט שלי וגופי נדרך מבהלה. מנסה לחשוב איך אני מסתירה את גופי העירום מהגבר שבחוץ
"אל תדאגי, אני לא נכנס אבל את חייבת לצאת עכשיו." אמר בקול קצת מהוסס, חשבתי שנייה מה אני עונה לו על דבר כזה, כי ממש לא נעים לי ממנו, אני גוזלת לו את המים החמים ואת הזמן היקר שאני מבזבזת לו
"כן, אני רק מתנגבת ובאה." אמרתי לו בביטחון ושמעתי את צעדיו הולכים ומתרחקים ואני נושמת לרווחה, מוציאה את הפקק ומשחררת את כל המים שמילאתי. מוציאה את גופי מתוך האמבטיה ומשחררת את גופי התפוס מהישיבה הלא נוחה באמבטיה. מנגבת את גופי ומתחילה להלביש את הבגדים שהוא נתן לי, הבגדים היו שלו כי החולצה שלו הגיעה לי עד אמצע הברכיים והמכנסונים לא ראו אותם בכלל כך שלא כל כך היה מה ללבוש אותם.
אני יורדת במדרגות לקומה התחתונה עם מגבת מלופפת על ראשי כדי לשמור שטיפת מים לא תנזול על החולצה שלי, אני מתקדמת ל מטבח, רואה אותו באמצע חיתוך של סלט, הוא כל כך שקוע בזה שלא מרגיש את קיומי בחדר אלא מתרכז אך ורק בזה.
אני מביטה בו עוד רגע אחד לפני שאני מכחכחת בגרון וכל תשומת ליבו מופנית אליי, השפלתי את ראשי בביישנות, אני שונאת שמפנים אליי את כל תשומת הלב.
אני מביטה ברצפה ורואה את נעליו השחורות שלו מתקרבות לעברי ואצבע שמרימה את ראשי למעלה
"בחיים שלך אל תשפילי את ראשך." אמר לי וחייך את החיוך הממיס שלו.
"נראה לי אני אזוז, אני מספיק הפרעתי לך פה. ואני חייבת ללכת." אמרתי לו בהתנצלות והורדתי את המגבת מראשי, מגישה לו אותה בידיו ומתקדמת לעבר הדלת.
אני קופצת מבהלה שאני רואה אותו עומד מולי וחוסם לי את הדלת, מביט בי בעיניים שלו ומשדר אליי מביט שאני צריכה להיזהר במעשי
"תן לי ללכת מכאן." דרשתי ממנו, וניסיתי לעקוף אותו בכל מיני דרכים שגם הם לא הצליחו לי. הוא פתח את פיו כדי לדבר אך צלצול של הטלפון שלו עיכב אותו מלהגיד מה שרצה ובמקום זאת שמעתי רק חצאי משפטים מהצד שלו וזהו.
"מה רציתי להגיד?, כן, אה. את לא הולכת לשום מקום ובטח שלא במצב הרגיש שיש עכשיו במדינה." אמר בקול קשוח והפנה אליי אצבע מאשימה, תוקע את האצבע בחזה שלי והלב שלי דופק חזק ובמהירות
"אתה לא יכול להחזיק אותי כאן בכוח. וגם ממש לא אכפת לי המצב בארץ. תן לי ללכת." אמרתי לו גם בקשיחות וניסיתי לדחוף אותו הצידה אך גם ללא הצלחה. הוא שילב את ידיו על חזהו ודחף אותי לתוך הדירה. מושיב אותי לידו על הספה ומנסה לחשב במוחו איך להתחיל את השיחה, הוא מחזיק בידיי ומלטף אותם בעדינות, מצייר עליהם עיגולים קטנים ומעביר צמרמורת בכל הגוף.
"לפני שנתחיל אני רוצה לדעת מה שמך" דרש והתחלתי לגמגם, לא רציתי לגלולת את שמי אחרת הוא ידע מאין ברחתי ולאן רצו לקחת אותי ואני ממש לא רציתי לשקר לו
"אני מעדיפה שנשאיר את זה בתור מידע סמוי." אמרתי לו בשקט, מקווה שהוא לא יתרגז מהתשובה שלי מה שלא נראה לי יקרה כי הוא אכן התרגז מהעבודה שהוא איגרף את אצבעותיו ועל פניו נראו אדומות מכעס
"גם אם את לא תאמרי לי את שמך, אני אמצא אותו, בין אם תרצי ובין אם לו." אמר בקול קשוח כמו מפקד בצבא
"אתה לא תוכל לדעת, אני רוצה לדעת מה שמך." דרשתי ממנו וניסיתי לחקות את קולו ממקודם אך ללא הצלחה, הוא התחיל לצחוק בקולי קולות והחזיק את בטנו מרוב צחוק
"הצחקת אותי, אני?, אני עובד במשטרה ואני לא יכול למצוא את שמך. את כנראה לא יודעת מה העבודה של המשטרה." אמר והמשיך לצחוק. אם אני אגיד שלא נפגעתי אז אני יכולה להגיד בוודאות ששיקרתי.
"אוקיי, אני אגיד לך. קוראים לי נטלי. בסדר?!" צעקתי עליו ועליתי למעלה, יושבת שם על הרצפה הקרה ורגליי מקופלות ואני מתכנסת בתוך עצמי.
דמעות מתחילות לצאת מעיני, ואני מנגבת אותן. אחת אחרי השנייה עם כפות ידיי והן נהיות טיפה רטובות מהדמעות.
"אני מצטער על איך שדיברתי אלייך מקודם, לא התכוונתי לגרום לך לבכות, זאת ממש לא הייתה מטרה. רציתי לפני שננהל שיחה רצינית לדעת את שמך. ושתדעי לך, יש לך את השם הכי יפה שהכרתי." פירלטט איתי והוצאתי צחוק קטן מפי והוא צחק יחד איתי
"אני גם מצטערת על איך שפקפקתי בעבודה שלך." אמרתי גם אני בהתנצלות כי בהחלט דיבורי לא מעידים על טוב.
"אני סולח. אהה, שכחתי להגיד את השם שלי. קוראים לי נועם. נועם מזרחי." אמר והושיט את ידו כדי ללחוץ את ידי, אני מושיטה לו את ידי ומחייכת תוך כדי שאנחנו משחררים את ידנו אחד מהשני בביישנות.
הוא הורה לי לעמוד ולקח אותנו להמשך המסדרון שכבר ראיתי שהלכנו להתקלח. הוא פתח איזה דלת אחת כך שלעיני נגלה חדר שינה. עם מיטה זוגית אחת ושידה חומה לידה. ליד הדלת יש ספרייה גדולה עם שולחן כתיבה וכיסא ורוד, מכאן אני מניחה שזה חדר של בת. הוא הורה לי עם ידו להיכנס לתוך החדר והסביר לי קצת איפה אני ממקמת את הבגדים שלי ושאני ארגיש בבית להיות במיטה שבמילא אף אחד לא ישן עלייה וגם כנראה שלא ישתמש. עצרתי לרגע אחד את שטף דיבוריו הבלתי פוסקים והקדמתי ואמרתי לו בכל לשון של בקשה שלא יצחק על מה שאני הולכת להגיד והוא הנהן לחיוב מוחלט. אזרתי אומץ ולקחתי נשימה עמוקה וסיפרתי לו שאין לי בגדים אז אין לי כל כך מה לשים בתוך הארון. הוא כיבד את בקשתי המוקדמת ולא צחק אלא רק אמר שנלך מחר לקניות ונקנה לי בגדים חדשים. בהתחלה כמו כל הבנות שלא מסכימות לחבר שלהם או לכל בן לקנות להם בגדים התעקשתי ואמרתי לו שאין צורך בכך כי במילא אני לא יצא מהבית כפי שאמר לי לעשות, אך הוא לא קיבל את זה כתשובה ואמר לי בכל תוקף שאין על זה ויכוח וזה סופי, הוא הוסיף ואמר שארוחת הערב תהיה בעוד 10 דקות בדיוק ובינתיים שאתארגן על עצמי ונמשיך את השיחה החשובה כבר מחר. הנהנתי אליו והוא יצא מהחדר, לא שוכח לסגור אחריו את הדלת ומשאיר אותי לבד בחדר הענק, שבולע אותי מרוב שאני קטנה.