הנערה ללא תקווה – פרק 1 : “היא לא אמרה כלום” (18+!)

למה אתם מחכים?
אתם רוצים שאתחיל כאילו?
לא לא .. אני לא יודעת.
אתם בטוחים?
בסדר.
אתם מצחיקים אתם יודעים?
אוקיי בסדר אני אתחיל,
איך הוא אומר?
"האמיצים אולי לא יחיו לנצח – אבל הזהירים לא חיים בכלל."

אני מרימה את הגבות בכאב רב מעט כלפי הדלת שנפתחת בצורה זהירה אך בטוחה.
אישה עם מדים כחולים ניצבת מולי וידייה משתלבות בטביעות מתחת לחזה שלה,
רוצה להראות שליטה אך שולחת מבט חמים בעזרת עיניים חומות קטנות ושפתיים יפות שמנסות להראות חמלה.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" החוקרת משחררת את האחיזה מידייה המשולבות , לוקחת כמה צעדים שולטים בטריטוריה שלה, החדר, ומתיישבת מול הנערה שמלאה באגרופים זועמים על פרצופה הצעיר, שזאת אני.
אני ממשיכה להביט בעיניים החומות והחמות שמסתכלות עלי, ואני לא מתאמצת למצמץ אפילו.
החוקרת ממשיכה להביט בי בעוד כמה שניות אחדות ויוצאת יבבה שמסתננת מבין שפתייה בצורה חטופה,
"את פה יותר מ7 שעות אלי," היא מאבדת את הקול הרגוע שלה ועינייה החמות נפקחות אלי,
"את לא רוצה לצאת מפה? לחיות חיים חדשים אלי." היא אומרת ומניחה את היד האימהית שלה על האמה שלי, מתבוננת בחתכים הגלויים ומעבירה אגודל רופף ועדין, כנחמה.

אני מתקדמת אל דלת היציאה בהליכה מהירה כאילו מחכה לי שם קצת שמחה,
"רק רגע אלי." אני שומעת את החוקרת קוראת אלי ומרגישה את השמחה פורסת כנפיים ועפה לה,
אני מסובבת את ראשי מעט אל עבר החוקרת ונותנת לה מבט חטוף שתעזוב אותי כבר לנפשי ויוצאת לגמרי מהתחנה.
העיניים שלי מתכווצות בחוסר מודעות לשעה המאוחרת אך אני יכולה לראות את השמיים בהטרוגניות (חוסר אחידות) עם צבעי כחול כהה ונגיעות של תכלת עדינות ורכות שמתמזגות עם כוכבים מטושטשים על ידי אורות מעוממים ברחוב החסר תנועה.
אני מתחילה ללכת ברכות עם הנעלי ספורט שלי בשביל לא להכביד על הגוף העייף והחבול.
אני שולחת יד אל הכובע של הגקט אל מעבר לפנים ומורידה בעדינות את השרוולים של הגקט ומתכווצת בתוכו.

"מי זאת…" אני שומעת את קולו הציני מהמטבח ועיני מוטות מטה כאשר אני נכנסת אל הבית וסוגרת את הדלת בעדינות.
אני שומעת צעדים מהמטבח לעבר הכניסה ומורידה מהר את מבטי אל עבר הרצפה,
רק שאני לא אראה את הפרצוף הזה יותר ומכווצת את עיני בתקווה שלא יגע בי רק.
"לא אמרתי כלום!" אני אומרת בקול וגופי מתכווץ כמה שיותר בצורה של עיגול,
להגן על עצמו מפניו.
"אני לא אמרתי שאמרת.." הוא מסנן מבין שפתיו ועכשיו הוא יותר קרוב, כלכך קרוב, נכנס אל הטריטוריה האישית שלי ואני מרגישה את הכאב בבטני עוד לפני שהתחיל.
עוד לפני שאני מספיקה לחשוב את המחשבה הבאה אני מרגישה את גופי מסתובב 180 מעלות כלפי הדלת של הכניסה ומרגישה את גופו נצמד אל גופי בצורה חודרנית.
"את כלכך.." הוא אומר כשהוא מצמיד את שפתיו הדקות והדוחות אל תוך האוזן המכוסה בעזרת הכובע של הג'קט,
"מושכת." הוא מסיים את המילה שלו ופושט את הג'קט מימני בשניות אחדות בעודי לא לובשת דבר מתחת.
הפרצוף שלי נמעך על הדלת הרהורה והוא דוחף אותי כמה פעמים בחוזקה על הדלת בשביל לצלוח להוריד את המכנסי גינס הצמודים שהכריח אותי ללבוש ביום ההולדת ה16 שלי.
"מוכנה?" הוא לוחש פעם שניה אל תוך האוזן החתוכה שלי וחודר אל עולמי.