The End Of Our World – פרק 3

תקתוק חלש מעיר אותי מהבועה בה שקעתי, בועה ריקה שניתקה אותי לרגע מהמציאות. 
״פתוח״ אני קוראת אל עבר הדלת, קולי עדיין חלש אבל מספיק רם בכדי שישמעו אותו מבעדה. 
הדלת נפתחת והאח השני, ג׳ארד פוסע פנימה עם חיוך קטן ומגש כסוף על ידיו. 
״אוון אמר לי שהתעוררת, טוב לראות את צבע העיניים שלך שוב״ הוא קורץ לעברי ומתיישב ליד המיטה על שרפרף נמוך ולבן שלא הבחנתי בו קודם לכן. 
״תודה״ אני ממלמלת בשקט ובביישנות, לא יודעת איך בדיוק להגיב למשפט הזה. 
הוא לא נראה ביישן, או מתחסד, אנחנו בקושי מכירים וזה לא עוצר אותו מלפלרטט איתי במילים. 
״הבאתי לך לאכול, אני מקווה שאת אוהבת מקושקשת זה הדבר היחידי שאני יודע להכין״ אמר לי וציחקק מניח את המגש על ברכיו. 
אני מהנהת לעברו בחיוך ומביטה על המגש העמוס, צלחת מלאה בביצה מקושקשת, ירק ירוק חתוך לרצועות דקות, גבינה אני חושבת וכוס זכוכית גבוה מלאה במים. 
הוא דוקר את המקושקשת במזלג ומקריב אל פי, אני מסתכלת עליו מבולבלת. 
״אני האומנם פצועה, אבל הידיים שלי בסדר גמור״ אני אומרת לו בכיווץ גבות. 
״תני לי להיות ג׳נטלמן עד הסוף, את פוגעת באגו שלי״ הוא צוחק ומקרב את המזלג הכסוף אל עבר פי. 
אני מחייכת בהתנצלות ופותחת את פי, הוא מאכיל אותי לאט ובזהירות. 
״איך את מרגישה?״ הוא שואל אותי והפעם עם מבט רציני על פניו, לוקח עוד מהמקושקשת על המזלג ומקריב אל פי פעם נוספת. 
״כמו גיהנום״ אני אומרת לו בכנות ומחייכת חיוך קטן שיורד במהירות רבה. 
״אני יודע, הלכתי כבר בדרך הזו לא מספר פעמים״ הוא אומר במשיכת כתפיים ומקריב הפעם לפי את כוס המים הצלולים. 
״איפה אנחנו?״ אני שואלת אותו לאחר שהוא מנתק את כוס המים מפי, הוא מרים אלי את מבטו מהמגש הכסוף. 
״במקום בטוח, תסמכי עלי״ הוא מהנן בראשו פעם אחת, ומושיט עוד מהמקושקשת אל פי. 
אני מכווצת את גבותיי בתהייה, סורקת את מבטו האטום מבולבלת. 
״ולמה לעזאזל שאני אעשה את זה?״ אני צוחקת קלות, מסתכלת על פניו ומחכה לתגובתו. 
הוא נאנח ומניח את המזלג על המגש הכסוף ומרים אלי את מבטו, מחייך חיוך קטן החושף טור שיניים לבנות וישרות. 
״לעזאזל ילדה, הצלתי את החיים שלך״ הוא מביט אל פניי ואני טובעת בים הכחול והזוהר שבעיניו. 

אני קמה מהמיטה, שעות שאני יושבת בלי לזוז עד שהגעתי לנקודה בה אם אני לא אקום אשתגע. 
אני יורדת בזהירות במדרגות, מדרגה אחר מדרגה נשענת על מעקה העץ בתור תמיכה. 
רגלי כואבת נורא, אבל אם אני אשב עוד מספר דקות נוספות על המיטה הרכה אשתגע. 
אני מגיעה אל הקומה התחתונה, רעש דיבורים נשמעים מכיוון המטבח שמשמאלי. 
אני מדדה על רגל אחת בעוד אני גוררת את השנייה אחרי, עושה את דרכי אל עבר הדיבורים. 
אני נכנסת אל המטבח, הבית יחסית במצב די טוב, רק צבע הארונות התחילו להתקלף מעט. 
דלת אחורית המובילה אל מרפסת הפתוחה לרווחה, קולות דיבורים בוקעים מבחוץ. 
אני מתקרבת אל הדלת, מאזינה לדבריהם של האחים. 
״הכל יהיה בסדר אוון אתה חייב להפסיק להיות כל כך כבד״ קולו של ג׳ארד ממלא את החלל. 
אני ממשיכה להתקדם לאט ובזהירות, מתעלמת מהכאב הפועם בחוזקה ברגלי. 
״אתה לא מבין מה קורה כאן? אתה עד כדי כך טיפש?״ אוון שואל ואפשר לשמוע מקולו עד כמה הוא מלא חוסר אי אמון משווע. 
״אתה יודע טוב מאוד מה יקרה אם יתפסו אותנו…״ הוא מלמל בשקט, הגעתי עד לדלת האחורית, מביטה החוצה אל המרפסת הקטנה. 
אוון ישב על נדנדת עץ שותה מתוך בקבוק בירה, ג׳ארד עומד ונשען על המעקה המקיף את המרפסת הקטנה, מביט החוצה וסורק את החשכה. 
״היי…״ אני אומרת בשקט ושניהם מסתובבים ומסתכלים עלי בהפתעה. 
״מיה למה לעזאזל קמת? את תפתחי שוב פעם את התפרים שלך״ אוון קם אלי מהר מהנדנדה וכורע ברך מול התחבושות הלבנות המקיפות את רגלי, בודק שהכל בסדר איתי. 
״אני בסדר, באמת״ אני אומרת לו בחיוך קל, הוא קם ומתיישר מוביל אותי אל הנדנדה ומושיב אותי עליה. 
״טוב לראות אותך מצטרפת אל העם, אבל אני חושב שאני אפרוש בשיא ואלך לישון הפעם״ ג׳ארד אמר והסתובב לכיווני מהחשיכה, מחייך אלי ונכנס מבעד לדלת האחורית אל המטבח, אל הבית. 
״אפשר להציע לך משהו לשתות או שאת עדיין לא הגעת לגיל הזה?״ אוון שואל אותי בחיוך קטן, גורם לגיחוך לבקוע מבעד לפי. 
״גם אם לא, אני לא חושבת שבמצב הנוכחי  יהיה מי שיעצור אותי״ אני אומרת בחיוך קטן, הוא מגיש לי בקבוק בירה. 
״אני יודע שזה לא הכי טעים שזה חם, אבל המקרר הפסיק לעבוד מלפני כמה שנים״ אמר בציניות והתיישב על הנדנדה לצידי. 
הבטתי על השמים הכחולים כהים וזרועי מליוני כוכבים, ירח גדול ועגול נישא בשמיים בדיוק במרכז, מאיר את החשכה השוררת. 
שקט, יותר מידי שקט. 
״אז מיה, ספרי לי קצת על עצמך, אני לא רוצה להרגיש כמו חוטף״ הוא מגחך ומפר את השקט השורר, לוגם מבקבוק הבירה שבידו. 
״בעיקרון די חטפתם אותי״ אני מגחכת ולוגמת מהמשקה החם והמר, הוא בהחלט צודק, זה טעים יותר קר. 
״בת כמה את?״ הוא מסתכל עלי ובוחן את פניי, מנסה לשער לעצמו מהו גילי. 
״שמונה-עשרה״ אני מלמלת לעברו, אני לא יודעת מה התאריך היום, הפסקתי לספור את הימים מלפני זמן רב.
אבל אני יודעת שבערך לפי החודשים, מלאו לי שמונה עשרה שנים לפני כמעט שלושה חודשים. 
״קטנטונת…״ הוא מגחך ולוגם מתוך הבקבוק שלו את הנוזל החום-צהבהב. 
״אוקיי, אז בן כמה אתה מר גדול?״ אני שואלת אותו בציניות ומנידה בראשי. 
״עשרים וארבע״ הוא אומר ומסיט סוף סוף את מבטו מפניי בחזרה אל החושך השורר. 
שטחים רחבים של דשא הקיפו את הבית המבודד. 
אפשר לראות שבמרחק כמה מטרים מתחיל קו העצים אל תוך היער. 
אנחנו בחווה. 
״אז מה עשית לפני שכל האנושות קרסה?״ הוא שואל אותי ומפר את הדממה המקיפה אותנו. 
״הייתי בתיכון״ אמרתי כשחיוך ‏קטן על פניי הבהירות. 
‏זה מרגיש כאילו עברו שנים מאז שהכל קרה, כאילו זה היה בתקופת חיים אחרת, במציאות שונה. 
״ בטח היית מאותן ‏הנערות היפיפיות והמקובלות בכיתה שכולם היו מסתכלים על פניהן בהערצה״ ‏ ‏הוא אומר לי ‏ומשפיל את מבטו  אל הרצפה בביישנות, שותה עוד שלוק מתוך בקבוק הבירה שבידו. 
״ האמת שלא, הייתי מאותן הנערות ‏השקטות והלא מקובלות שיושבות בפינה של הכיתה ומתפללות שאדמה תבלע אותן לתוכה״ אני אומרת לו את ההפך הגמור ממה שהוא תיאר הרגע. 
הוא הסתכל עלי מופתע ובפה פעור, גבותיו מכווצות וקמט קטן מופיע בין גבותיו. 
״את בטוח צוחקת עלי!״ הוא עונה לבסוף ומסיט ממני את מבטו הכחול והזוהר כמו של אחיו. 
אני מגחכת בשקט, בשקט כל כך שאני היחידה ששומעת אותו. 
״מה אתה עשית לפני שהכל קרה?״ אני שואלת אותו סקרנית, בוחנת את פניו השזופות. 
שיער שחור קצוץ, זיפים קטנים שמעטרים את חלק פניו התחתון, צלקת דקה וכמעט בלתי נראת לעין חוצה את לסתו הימנית. 
״זאת באמת שאלה טובה״ הוא אומר וקם מהנדנדה עליה אנחנו יושבים. 
״אני הולך להביא שתייה קצת יותר חזקה״ מלמל ופסע פנימה אל תוך הבית נעלם בין הצללים. 
הסטתי את מבטי בחזרה לחשכה, חשכה שוררת ואפלה שאף פעם לא תואר בשעות האלו של הלילה. 
אני מביטה על רגלי הפצועה, האופן בו הוא טיפל בי, התפרים והחבישה ההדוקה… 
מי הם לעזאזל? למה הם עוזרים לי? 
שאלות רבות ונוספות מציפות את ראשי, הכל מוזר מידי מבשביל להיות אמיתי או הגיוני באיזה שהיא צורה. 
הם לא מכירים אותי, אני לא מכירה אותם ובכל זאת הם מתנהגים כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. 
רעש צעדים כבדים נשמעים שוב והוא פוסע החוצה עם בקבוק זכוכית נמוך ושמן מלא עד האמצע בנוזל חום כהה בידו הימנית ובידו השמאלית זוג כוסות. 
הוא מתיישב בחזרה לצידי ומוזג אל תוך הכוסות מתכולת הבקבוק ומגיש לי. 
״אז איפה היינו?״ הוא שואל אותי ולוגם מכוסו לגימה די גדולה מהמשקה האלכוהולי.
הוא ההפך הגמור מג׳ארד, אין בהם שום דבר דומה פרט לאותן עיניים כחולות זוהרות. 
ג׳ארד לא ביישן, חצוף, פזיז, אומר כל דבר העולה בפיו בלי לחשוב פעמיים ולעומתו אוון שקט, חושב על כל דבר מספר פעמים לפני שהוא עושה משהו וכל זה… מההכרות הקצרה כל כך שלי איתם. 
״מה עשית לפני שהכל קרה?״ שאלתי אותו שוב את אותה השאלה, סקרנית אפילו יותר ממקודם לדעת על אודותיהם. 
״אפשר להניח שהייתי מורה…״ הוא אומר בחיוך מוזר וכיווץ עיניים, מגרד בעורפו בבישנות ולוגם שוב מתכולת הכוס שהולכת ומתרוקנת. 
לקחתי גם אני שלוק מהמשקה האלכוהולי שבידו, הוא צרב ושרף את דרכו מטה דרך גרוני עד שהגיע וחימם את ביטני. 
לעזאזל זה מרגיש כל כך טוב. 
בחיים הקודמים שלי הייתי ילדה טובה, שקטה, ביישנית, לא חושבת על לשתות שתייה חריפה. 
אבל מאז שהכל קרה, פיתחתי הרגלים שונים ומגוונים. 
כמו לשתות שתייה חריפה. 
״מורה?״ אני שואלת אותו מופתעת, הוא לא נראה כמו מורה, לפחות לא כמו המורים שלי היו בתיכון. 
אם הוא היה המורה שלנו בבית הספר כל הבנות היו מתעלפות במקום. 
אני לא אשקר… שניהם נראים טוב כל כך. 
״אפשר לומר, לימדתי כל מיני נושאים…״ הוא אומר בחיוך ומסתכל לעברי, עיניו הכחולות סורקות אותי, אני מביטה אל תוך תכולת כוסי בביישנות. 
״וג׳ארד מה הוא עשה לפני שהכל קרה?״ שאלתי אותו, מנסה להעביר את המבוכה הקלה שתקפה אותי לפתע תחת עיניו הבוחנות. 
לקחתי שלוק נוסף מהכוס שבידי, הרגשת שיכרה כבר מיד התחילה לאפוף אותי, אני לא רגילה לשתות ואני משתכרת כל כך מהר כשאני שותה. 
אבל דבר אחד טוב יוצא מזה, אני לא מרגישה את הכאב הנוראי שברגלי. 
״ג׳ארד… זאת באמת שאלה טובה, תלוי את מי את שואלת״ הוא אומר וצחק מסוג של בדיחה פרטית שלא הבנתי את כוונתה. 
״מה זאת אומרת?״ אני שואלת אותו סקרנית עוד יותר ממקודם, לוקחת שלוק נוסף שמיד עולה לראשי וגורם להרגשת השכרה להתגבר ולסגור עלי. 
״הוא עבד בכל מיני עבודות שונות, הוא לא באמת היה עקבי״ ענה בתשובה מתחמקת אבל לא כל כך אכפת לי, ריכזתי את כל תשומת הלב שלי בהרגשה הנהדרת שסוגרת עלי. 
״אני חושב ששתית מספיק ילדונת״ הוא אומר ולוקח מידי את הכוס שכבר כמעט התרוקנה, אני מוחה ומנסה לחטוף אותה בחזרה. 
אני נאבקת בו רגע קצר עד שאני שמה לב עד כמה פנינו קרובים כל כך, הוא מחזיק את הכוס הרחק מהישג ידי ועיניו הכחולות חופרות בנשמתי. 
״יש לך מזל שזה אני ולא אחי, הוא לא היה עומד בפיתוי״ הוא מלמל בשקט, קולו שקט ומושך כל כך מהדהד באוזניי. 
אני בולעת את רוקי, לאט ובזהירות, נאבקת בגוש שהחליט להיעצר במרכז גרוני. 
הוא נשך את שפתו התחתונה בחוזקה ומיד קם מהנדנדה, לוקח את הבקבוק מלא האלכוהול ואת הכוסות שהתרוקנו ונכנס בחזרה אל הבית, אל המטבח. 
ליבי הולם בחוזקה, בום… בום בום. 
אני בטוחה שאם הוא היה פה, מרוב השקט והמבוכה הוא בהחלט היה שומע את ליבי הדוהר במרכז חזי, אבל הוא מזמן נכנס אל הבית,  נעלם בין הצללים והחשכה. 
אני קמה לאט מהנדנדה, מעיפה מבט קצר ואחרון בחשכה השוררת ושאלה אחת לא עוזבת את ראשי. 
מי הם לעזאזל?