משחררת אותך לחופשי, אהובה שלי.

למה את חייבת לעזוב?

למה אני צריכה להכין את עצמי, שאם חשבתי שזה שיא הבדידות אליה אני יכולה להגיע, טעיתי?

זה רק יילך ויעשה יותר ויותר גרוע.
למה את לא מבינה. שכל ההתחמקויות האלה שלי ממך, זה רק כדי להכאיב לעצמי פחות.

כי אולי, רק אולי, אם אחווה איתך קצת פחות חוויות, אולי אם אחבק אותך קצת פחות, אז הכאב שלי יהפוך לקטן יותר. לקל יותר להכלה.

אבל האמת היא, שגם אם אחווה איתך פחות חוויות, את אלו שכבר עברנו אי אפשר למחוק. אני גם לא רוצה.
כי רק החוויות האלו מזכירות לי, שבין כל הבלגן הזה, בין כל הרעש, הרעד, מצאתי משהו אמיתי.
מצאתי כתף להישען עליה, משהי לצחוק איתה עד שכבר אין אוויר לנשימה, מישהי לאהוב אותה אהבה ללא גבולות.

ואת אלו, אהובה שלי, לא משנה כמה אשתדל, כמה אנסה לשכוח, יהיו בליבי לעד.
את תעזבי, ולי יכאב. מאוד. אבל בסוף,הכאב יהפוך להיות חלק ממני, כמו תמיד.

אז בפעם האחרונה, תני לי להגיד לך כמה שאני אוהבת אותך, חברה שלי, אחות שלי. כמה שבלעדייך הייתי במקום אחר עכשיו. כמה שבשבילך אספוג את כל הכאב שבעולם, אתן לו להפוך לחלק ממני.

אומרים שאם אתה אוהב משהו, שחרר אותו. תן לו להיות חופשי. אז אני משחררת אותך אהובה שלי. נותת לך לעזוב, להמלט.
בתקווה שתדעי, שכמו שמעכשיו הכאב ילווה אותי לכל מקום, כך גם את. אולי לא פיזית. אבל בליבי, לעד.