אחד מהימים האלה

יש את הימים האלה שאין לך כוח לכלום. פתאום את מרגישה ריקנית, עצובה. בלי יותר מדי לדעת איך ולמה. כאילו קיבלת מכסה שנתית לאושר שברגע שהיא מסתיימת, ככה ביעף, בשנייה אחת את חוזרת לאותה הילדה שהיית – זו שלא האמינה בעצמה, זו שהרגישה בודדה בעולם הגדול, ושונה כל כך.
את מנסה להבין למה. למה שוב זה קורה. למה הגלגל שאת נמצאת עליו מתהפך בשניות ובשנייה שאת מרגישה על גג העולם – אהובה כל כך, חזקה… בשנייה הזאת דווקא, הוא מחליט להסתובב ולהתהפך ולהפיל אותך לקרשים.
את חושבת, אולי זה בגלל הערה טיפשית ותמהונית שמישהו זרק לך? או אולי משום שנזכרת במשהו מהעבר הלא מי-יודע-מה רחוק שלך שחזר להתריע ומהדהד לך בראש? או אולי בכלל הכל בגלל שיחה שהייתה לך עם מישהו שקרוב אלייך שמספר לך כמה חרא לו בחיים, ככה שבאיזשהי צורה זה גם משפיע עלייך?
יש את הימים האלה.
הימים האלה שאת מוצאת את עצמך לבד, עם האוזניות והמחשבות שלא נותנות מנוח, הימים האלה שזולגות לך דמעות מהעיניים כשאת רק חושבת על מי שאת ומביטה במראה ופתאום כל כך לא אוהבת את הדמות שנגלית אלייך, הימים האלה שאת משוטטת בעולם הגדול, צמאה לאהבה, לחיבוק, להבנה, ולמרות כל האנשים שסביבך, את לא מקבלת וגם לא מצפה לקבל מהם את היחס וההבנה שאת זקוקה להם, הימים האלה שאת מרגישה שאת רוצה להתנתק מהעולם, מהצרות, מהבעיות ולמצוא את עצמך ואת השקט שלך בתוך כל הסערה שמתחוללת בתוכך…
אני רק יודעת שהיום הוא אחד מהימים האלה.