אבוד פרק 1 – מתאו (משוכתב)
"עדיין לא סיימנו לעצב את הבית. ג'יימס רוצה להתייעץ עם מעצב פנים אבל אני חושבת שמספיק להסתובב בחנויות רהיטים כדי לקבל השראה.- היא צחקה בקול- ג'יימס רוצה בית מודרני, מעוצב בטוב טעם. הוא אומר שהוא לא סומך על הטעם שלי. מה איתך, מתאו? מה עם קאטרינה וריצ'רד? אתה עושה להם בעיות?"
"הם בסדר. עובדים המון"
"התחלת כבר לימודים? הבנים של ג'יימס כבר התחילו. הם רוצים לחזור לכאן כבר בחופשה הראשונה שלהם. הם ממש נהנו פה."
"התחלתי אבל אני לומד מהבית בנתיים."
אנחה "למה?" היא נשמעה כאילו לא באמת רצתה לשמוע את התשובה שלי.
"תראה חמוד, אני עסוקה אני אדבר איתך אחר כך. תמסור לכולם דרישת שלום ממני."
"ביי, אמא "
***
אגרוף ועוד אגרוף. ועוד אחד ועוד שניים. ועוד בעיטה ושוב אגרוף. ולבסוף דחיפה וצעקה מלאה ביאוש ובעצבים.
הורדתי את כפפות האיגרוף מידיי בתנועה מהירה ואגרסיבית והתיישבתי על הרצפה, מתנשם ומתנשף בכבדות. הרמתי את ראשי לכיוון השעון שעל הקיר. קצת אחרי חצות. נאנחתי וקמתי ממקומי, מתקרב לעבר הרמקולים שמתוכם בקעו קולות התופים והגיטרות יחד עם צרחותיו של הזמר. כיביתי את המוזיקה והוצאתי את האייפוד שלי מהכבל שחיבר אותו לרמקולים.
אחרי מקלחת מהירה התלבשתי במהירות ותליתי את תיק הספורט שלי על הכתף. יצאתי מאולם האיגרוף הישן, טורק את הדלת כדי שתינעל אוטומטית. חיברתי את האוזניות לאייפוד והנחתי אותן על אוזניי. מעולם לא פספסתי הזדמנות להאזין למוזיקה.
בעודי עושה את דרכי לכיוון הרכבת הקלה, הוצאתי את הפלאפון שלי מאחד התאים בתיק. חמש עשרה שיחות שלא נענו והודעה אחת.
אחת ממיכאל. לא טרחתי להתקשר. אדבר איתו מחר.
שלוש עשרה מקאטרינה. לא רציתי להתקשר לכן רק שלחתי לה הודעה:
'בדרך '
השיחה האחורנה שלא נענתה הייתה מריצ'רד, דוד שלי. גם ההודעה הייתה ממנו.
'מצטער חמוד אבל אני לא יכול מחר. לג'סיקה יש מחר משחק מאוד חשוב '
לג'סיקה יש משחק חשוב. כמובן. הנדתי בראשי. כאילו שיכולתי לחשוב שהוא יגיד משהו אחר.
הוצאתי את כרטיס הנסיעה מהכיס והשתמשתי בו כדי להיכנס לתחנת הרכבת. עליתי במהירות במדרגות עד שהגעתי לרציף. מלבדי היו שם זוג צעירים שישבו מחובקים על אחד הספסלים ואיש מבוגר שבחן את מפת מסלול של הרכבות. עברו כמה דקות עד שהרכבת הגיעה ואני עליתי עליה לבד. הקרון הריק אבל משום מה אהבתי את זה.
אהבתי להיות לבד.
אחרי בערך ארבעים דקות הגעתי לתחנה שלי. ירדתי במדרגות לכיוון הרחוב. עברתי ליד חבורה של עשרה בחורים בערך בני שבע עשרה. לא לקח לי יותר מכמה שניות להבין שהם היו שיכורים.
הרחובות היו מלאים בבקבוקי וודקה ובירה ריקים. חלונות הראווה בכמה מהחנויות היו שבורים ובתי המגורים היו יושנים. מיותר לציין שהשכונה לא הייתה מהשכונות הבטוחות בעיר.
הורדתי את האוזניות מאוזניי כשהגעתי לביניין בו גרתי. זה היה ביניין ישן בעל ארבע קומות. הביניין עצמו היה נקי . בעל הביניין דאג לפנות את הזבל כל יומיים. הביניין לא היה רחוק מידי מתחנות הרכבת האוטובוס והכי הכי חשוב- שכר הדירה כאן היה הכי נמוך מכול הדירות שראינו.
עליתי במדרגות לקומה האחרונה ופתחתי את הדלת של דירה מספר שש עשרה בעזרת צרור המפתחות החדש שלי.
כשנכנסתי ראיתי את קאטרינה יושבת על הספה, מכורבלת בשמיכה ורואה סרט. היא הסיטה את מבטה לכיווני וחייכה אליי. היא קמה מהספה ופילסה את דרכה בין קופסאות הקרטון שעדיין לא פתחנו. היא חיבקה ונישקה אותי.
" כבר התחלתי לדאוג " היא מלמלה, עוקבת אחרי לחדרי.
זרקתי את התיק על הרצפה והורדתי את הסווטשירט בתנועה מהירה.
" מצטער" מלמלתי חזרה.
" דברת עם דוקטור איימס?" היא שאלה. כשלא עניתי היא נאנחה, יכולתי לשמוע סוג של ייאוש בקולה.
"מתאו, אני יודעת שאתה לא נהנה מזה אבל זה לטובתך-"
"קאט, עזבי את זה " קטעתי אותה. שוב אנחה.
"איך בעבודה ?" שאלה בעודה מסתכלת איך אני מסדר תיק למחר.
משכתי בכתפי ותוך כדי הכנסתי ספר היסטוריה לתיק.
" אתה רעב ?"
הנדתי בראש "אני צריך לקום מוקדם"
היא נאנחה בפעם השלישית ואז חייכה חיוך עצוב שהכרתי יותר מדי טוב " אני אתן לך לישון".
היא הסתובבה על עקביה, עשתה צעד לכיוון הדלת ואז התחרטה והסתובבה חזרה " אמא התקשרה. היא נסתה לתפוס אותך ולא ענית. אני יודעת שיכול להיות מאוד קשה לסבול אותה לפעמים אבל היא באמת מנסה ואני לא חושבת שהפעם זה שינוי זמני. מתאו, בבקשה תדבר איתה "
היא כמעט התחננה. הנהנתי והיא חייכה ויצאה מהחדר.
הורדתי את בגדי, קפלתי אותם והחזרתי אותם לארון . אחרי שכיביתי את האור נשכבתי במיטה, מכסה את עצמי בשמיכה החדשה שקנינו לפני חודש במסע קניות לקראת המעבר לדירה הזאת.
בעודי שוכב בשקט מוחלט, מחכה שכדורי השינה יתחילו להשפיע, שאלתי את עצמי אם קאטרינה הבינה שאני לא באמת מתכוון להתקשר לאמא שלי.
תגובות (0)