עד הרכבת הבאה: פרק 13

שכבתי על הכביש וחיכיתי למכונית הבאה שתגיע. קיוויתי שהיא תגיע בקרוב ותהרוג אותי, קיוויתי שלא אצטרך לחיות יותר. אם כי חשוב לציין שאני לא רוצה למות בגלל שניק לא בחיים יותר, טוב, לא רק בגלל זה. אני לא יודע מה הרגשתי אליה אז, בגלל שאני לא בטוח אם יכולתי לקרוא לזה אהבה, אבל אני יודע שהייתי זקוק לה.
ולא, לא הייתי זקוק לה בגלל שהיא השלימה אותי או שטות כולשהי בסגנון, לא, הייתי זקוק לה בגלל שהיא גרמה לי להיות אדם טוב יותר.
היא תמיד הוציאה את הטוב שבי כאשר היא הייתה בסביבה, היא עממה את הקצוות המחוספסים שלי, הסתירה את הרוע שניסה להשתלט עליי באיטיות מהיום בו קיבלתי את הכוחות הללו. רוב הסיכווים הם שבאמת לא אהבתי אותה, לא כמו שהגיע לה, אבל זה לא אומר שהיא לא חסרה לי בכל שנייה שהיא לא פה.
"למה אתה תמיד נראה כל כך עצוב?" קול שואל ולרגע אחד אני חושב שזו ניק עוד הפעם, אך כאשר אני פוקח את עיני אני מגלה כי זו הייתה הנערה עם השיער הורוד. אני לא יכול שלא לתהות האם היא יכולה להיות ניק שלי. אני לא ממש יכול להסביר את זה, אבל משהו בי מקווה שהיא פשוט תיגש אליי פתאום ותגיד לי שהיא ניק, שהמוות שינה אותה מנסיכה לוחמת לאלפית. זאת אומרת זה קרה לי, אני לא ממש נוטה לדבר על זה, אבל זה מה שקרה לי, המוות שינה אותי למה שאני היום. אני לא ממש בטוח איך זה עובד, ובגלל זה, אני יכול להמשיך ולהחזיק בפנטזיה המוזרה שלי.
"כי אני רוצה להיות עצוב." אני אומר חוזר על דבריה של אימי מליל אמש. אני מניח שהיא דואגת לי, אך הריב שלנו אתמול השאיר אותי עם טעם מריר בפי ואני לא יכול לחזור הביתה כאשר אני עדיין כועס ועלול להרוס הכל. אני שולח לעברה מבט זריז, כמעט כאילו במקרה.
אני ממש שמח על כך שזיכרון צילומי הוא חלק מהיתרונות הנפלאים בהיותו הזיקית, משום שכך אני יכול לבחון אותה בלי כל המבוכה והבהיה, מה שהופך את כל העניין לקצת יותר נחמד.
היא נראית כמעט כמו אלפית, עם העיניים הירוקות הענקיות שלה והאוזניים הארוכות. אם כי הגובה שלה גרם לה להיראות יותר כמו פיה, היא הייתה פצפונת.
"תגידי, איך קוראים לך בכלל?"שאלתי והבטתי עליה ממקומי על הכביש, לא ממש מתכנן לקום ממנו.
"אתה יכול לקרוא לי לילי." היא אמורה ומחייכת לעברי במין צורה מוזרה. החיוך הזה אינו מתאים לה הוא נראה לא במקום, אולי זה משום שהוא לא מגיע לעיניה.
"השם לא ממש מתאים לך." אני אומר, אם כי זה יותר מלמול מאשר כל דבר אחר. אני מתיישב במקומי אך לא עושה שום תזוזה יותר מזה. אני עושה זאת בעיקר בגלל שלא נוח לי לבהות בה מהכביש.
"לפחות לי לא קוראים הזיקית." היא צוחקת והחיוך שלה מזכיר לי כרגע חיוך של זאב, שנייה לפני שהוא בולע אותך שלם, אם כי לא אכפת לי ממש. החיוך הזה מתאים לה יותר מהחיוך הקודם, הוא מתאים לה כמו כפפה והוא גורם לה להיראות יפהפייה.
"את כנראה צודקת," אני נאנח לא בטוח איך להמשיך מכאן."תגידי איך החיים הרגילים שלך?"אני לא יודע למה שאלתי את זה. זאת אומרת דיברנו כמה פעמים בעבר אך אני לא מאמין שיש לי את הזכות לשאול זאת. לא שזה חשוב בגלל ששאלתי את השאלה.
היא מביטה בי במשך כדקה ואז בדיוק כאשר אני בטוח שהיא עומדת לעזוב היא פשוט מתיישבת על הכביש לידי. אני יודע שאם עכשיו היא לא תאמר לי שהיא בעצם ניק, אז אנ אוכל לומר להתראות לפנטזיה הנחמדה שלי, שאם יש לה חיים אמיתיים שזה לעולם לא יקרה, שניק באמת מתה.
"החיים הרגילים שלי די גרועים," היא אומרת בשקט כאילו מפחדת שמישהו ישמע אותה."אימא שלי עברה הפלה לא מזמן והיא פשוט איבדה את זה מאז," היא לא מביטה בי, כנראה שהיא לא יכולה לעשות זאת בזמן שהיא שופכת את ליבה בפני. במקום זאת היא נשכבת על הרצפה ובוהה בכוכבים."אבא שלי רוצה לתקוע אותה בבית משוגעים והדבר היחיד שמונע ממנו לעשות זאת לאהבת חייו, זו העובדה שאחותי לא מוכנה לתת לזה לקרות," אני מניח שהיא מדברת איתי רק בגלל שאין לה יותר עם מי לדבר."הם ממשיכים ללכת סחור סחור כל יום ואני כבר מקווה שמשהו יקרה, שמישהו מהם יזוז, שאבא שלי יפסיק לאיים שהוא ישלח את אימא שלי למוסד סגור או שהוא פשוט כבר יעשה את זה," אני יודע שקשה לה לומר את הדברים האלו, אך למרות שאני צריך להיות קשוב ואוהד כל מה שאני יכול לשמוע זה את ליבי נשבר פעם נוספת."אני לא יכולה להיות שם יותר, אתה מבין?" היא שואלת אם כי לא נראה לי שהיא מצפה לתשובה ובכל זאת אני נשכב שוב על ידה וחושב על תשובה. אני יודע שאם לא אדבר עכשיו אני כנראה אפרוץ בבכי ואני לא יודע כיצד היא תגיב.
"ניק הייתה מבינה אותך," אני אומר קולי היה שקט בדיוק כמו שלה."אבל לצערי היא מתה לא מזמן."אני מוסיף, למרות שהאמת היא, שהיא מתה לפני כמעט שנה. אני לא מאמין שהם עדיין לא מצאו את מי שעשה לה את זה. אם כי אני מניח שאני לא יכול להאשים את המשטרה בזה שהם לא ניסו, בגלל שהם בהחלט עשו כמיטב יכולתם. חוץ מזה, זה לא כאילו לי הייתה יותר הצלחה בעניין.
"בגלל זה אתה כל כך עצוב?" היא שואלת לפתע, קולה כבר לא שקט ועצוב. "בגלל שהיא מתה?" היא מוסיפה, אני מביט בה אך לא ממש מצליח להבין מה היא אומרת, מוחי אינו מוכן לעכל את דבריה, לא מוכן עדין לדבר על העניין.
"בערך," אני מודה לאחר שתיקה ארוכה מידי. "החיים בלעדיה הם פשוט לא אותו הדבר, ואני לא בטוח איך להתמודד עם זה." אני בוהה בכוכבים כמעט כאילו אני מצפה למצוא אותה בהם. אני יודע שהייתי צריך להתגבר עליה כבר אבל משום מה בכל פעם שחשבתי שאני מוכן לשחרר אותה סוף סוף זה הכה בי מחדש והפכתי לשלולית דמעות פעם נוספת.
"אין באמת דרך להתמודד עם זה,"היא אומרת בשקט ואני יכול לשמוע בקולה את החיוך המעודד שלה. "צער הוא פשוט רגש שאתה חייב להרגיש ולמרות שאני לא יכולה להבטיח לך שיום אחד זה יכאב פחות, אני יכולה להבטיח לך שיום אחד הכל יהיה בסדר." אני מאמין לה. אני לא יודע ממש למה אני מאמין לה, אבל אני לא מתכווח איתה. אני חשב שזה בעיקר בגלל שכל רצוני בעולם כרגע הוא שהיא תהיה צודקת.