חשיכה-פרק שני

"איך קוראים לך?" הוא שאל. כל כך הרבה זמן לא שאלו לשמי, שלקח לי רגע להיזכר בתשובה.
"ג'ו." עניתי.
"זה שם של בן." הוא אמר.
"אתה ממש חד הבחנה." השבתי והסרקזם נטף מגרוני אל שפתיי וצרב את האדמה.
"אני אריק." הוא אמר. "וזו אחותי אמנדה, ואחי נייתן." אמר אריק.
"בני כמה אתם?" שאלתי, כי השאלה הזאת הציקה לי עוד מההתחלה.
"חמש עשרה, שתיים עשרה ושבע, בהתאמה." השיב אריק. הוא היה צעיר ממני בשנה.
"אתם לא זקוקים לשמש." אמרתי.
"את חדת הבחנה." הוא השיב. נשיפת צחוק יצאה מפי.
"חשבתי שאני היחידה שלא הפכה לפרא." אמרתי.
"תחשבי שוב. יש הרבה כמונו. מוזר שלא נתקלת באף אחד." אמר אריק. הוא סובב את הסכין בכף ידו בזמן שהלכנו ארבעתנו בשתיקה בחשיכה המוחלטת, שמעולם לא הפריעה לי.
"אנחנו ניסויים, את יודעת." אמר אריק. לא עניתי, כי לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"אנחנו, הרואים בחושך. אנחנו ניסויים. הם ידעו שכול זה הולך לקרות." הוא המשיך.
"מי ידע?" שאלתי.
"הממשלה כמובן. הם יודעים הכול. הם ביצעו ניסויים בתינוקות, הכליאו בהם גנים של חיות לילה. בגלל זה אנחנו כאן, ולא הפכנו לפרא." אריק אמר.
"אתה בטח צוחק." אמרתי.
"כן, האמת שאני צוחק." הוא אמר, אבל שום צחוק לא נשמע בקולו.
"איפה שמעת על כל זה?" שאלתי אותו אחרי כמה דקות של שתיקה.
"הנשיא אמר לי, שנייה לפני שמישהו הרג אותו." אמר אריק. נעמדתי במקום.
"אתה חייב להפסיק לשקר, או שאני לא אדע מתי אתה דובר אמת." אמרתי.
"זה אולי המשפט הכי אידיוטי ששמעתי במשך כל השנה הזאת, ויש לי שני אחים קטנים." אמר אריק.
"יודע מה, לעזאזל עם ההגנה שלך. הסתדרתי טוב לבד עד עכשיו, אני אסתדר טוב לבד גם בהמשך. אתה והניסויים שלך. תשמור טוב יותר על אח שלך בפעם הבאה!" צעקתי לו והתרחקתי. הוא לא קרא אחריי כמו שקיוויתי, כי האמת שכבר הרבה זמן לא הרגשתי הקלה כמו שהרגשתי כשהייתי מוקפת באנשים כמוני. ניסויים או לא, הם היו כמוני. חיות לילה. רואים באפלה. אנשי החשיכה.
"בוקר טוב." קול מוכר קרא ואני נבהלתי וקמתי במהירות, נשרטת ממשהו חד בדרך.
"אריק?" אני שואלת.
"בוקר טוב." הוא חוזר ואומר.
"דקרת אותי." אמרתי.
"זה כי את לא ממש טובה בלשמור על קור רוח." הוא אמר.
"ואתה לא ממש טוב בלשמור על קשרי חברות." אמרתי והסתכלתי סביב. הוא היה לבד, וזה לא נראה אופייני לו, לא אחרי שהוא איים עליי להחזיר לו את אח שלו.
"איפה האחים שלך?" שאלתי.
"נלקחו." אמר אריק.
"על ידי מי?" שאלתי.
"על ידי האנשים שחיים באור." הוא השיב.
"מה?" שאלתי, כי המילה אור כבר הייתה זרה לי.
"יש להם אור, ג'ו. יש להם אור והם לא מוכנים לחלוק אותו. והם חטפו את האחים שלי." הוא אמר, והקול הרציני שלו הבטיח לי- הפעם זה לא שקר.