'חייל שלי,מלאך שלי' פרק 46

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר ואני שכבתי על מיטתי בחוסר רוגע,כוססת את ציפורניי בלחץ.
לא הצלחתי להירדם אפילו לא לכמה דקות,פחדתי כל כך לחשוב על המצב שרפאל יכול להיות בו עכשיו.
צליל של הודעה נשמע,מיהרתי להתרומם מהמיטה ולקחתי את הפלאפון מהשידה,הודעה מרוי.
'אוצרי אני מצטער על מה שקרה,תהיי חזקה ולא משנה מה יקרה אני כאן' קראתי את ההודעה,מביטה במסך בהלם ומרגישה את דפיקות הלב שלי מתחזקות יותר ויותר.
צלצלתי אליו במהירות,מחכה שיענה
"הלו" קולו נשמע צרוד מעט,
"רוי,תגיד לי מה קרה?" שאלתי בחצי צעקה,מנסה להסדיר את נשימותיי
"מ…מה" הוא גמגם וכחכח בגרונו
"א..את לא יודעת נכון?" הוא מלמל ונאנח בכבדות,
"אני לא יודעת מה?אתה מוכן לדבר כבר רוי?" התחלתי לאבד את סבלנותי,
"פרסמו לפני חצי שעה את השמות של החיילים שנפגעו.." הוא התחיל ונעצר לרגע
"רפאל אחד מהחיילים" הוא אמר לבסוף,ברגע הזה הדמעות החלו לצאת מעיניי בכמויות בלתי רגילות,
"מ..מי..קה יודעת מזה?" כמעט ולחשתי,לא הצלחתי לדבר
"לא" הוא אמר בשקט,
"אתה משקר" צעקתי בפלאפון וקמתי במהירות מהמיטה,יוצאת מהחדר ומתקדמת לעבר היציאה
"איפה הוא?" שאלתי בשקט,הוא נאנח פעם נוספת
"בבית חולים בלינסון" הוא אמר וניתקתי,לוקחת את המפתחות של האוטו
"אוצר,מה קרה?" אמא יצאה מחדרה בבהלה והביטה בי בעיניים חצי סגורות,
"אני הולכת אמא,תחזרי לישון" מלמלתי בבכי,היא התקרבה לעברי במהירות ותפסה בידי
"תגידי לי מה קורה פה,עכשיו" היא אמרה,
"אמא..רפאל בבית חולים" הבטתי בה דרך מסך של דמעות,
"אוי קטנה שלי" היא נאנחה בכבדות וחיבקה אותי בחוזקה,
"אני מפחדת ממה שיכול לקרות" מלמלתי,מסכימה לעצמי להתפרק.
*******
התהלכתי במסדרונות בית החולים בשקט, מחפשת בעיניי את החדר בו אמרו לי שרפאל נמצא
ליבי דפק בחוזקה ורגליי רעדו כל כך עד שחשבתי שאני עומדת לאבד שיווי משקל וליפול אל הריצפה הקרה.
הפלאפון שלי צלצל ומיהרתי להוציא אותו מהכיס,רואה את שמה של מיקה על המסך
"אוצר איפה את?" היא שאלה, קולה נשמע לחוץ מעט
"א..אני בבית חולים" מלמלתי בחוסר כוחות, היא נאנחה מעט
"אני כל כך מצטערת שלא סיפרתי לך קודם אבל שמעתי על זה רק עכשיו" היא אמרה בהתנצלות,
"אל תצטערי, זה בסדר" נאנחתי גם אני ונעצרתי ליד חדר מספר 125, החדר בו רפאל נמצא.
"מיקה אני נכנסת לראות את רפאל" קולי רעד,
"אני באה להיות איתך" היא אמרה במהירות,
"אוצר..בבקשה תהיי רגועה, בשבילי" היא אמרה בהתחננות
"אני מבטיחה" מלמלתי והנהנתי מעט בראשי, מנתקת.
נשמתי עמוקות והתחלתי להתקדם באיטיות לעבר דלת החדר, פותחת אותה בזהירות ונכנסת
רפאל שכב בחוסר הכרה על המיטה האמצעית, הוא היה היחיד בחדר ולא היו עוד מטופלים על ידו.
הדמעות החלו לרדת מעיניי ונעמדתי על ידו, מביטה בפניו הפצועות שנראו כל כך יפות למרות הכל
"רפי.." מלמלתי וחיבקתי אותו בחוזקה, מתפרקת פעם נוספת
"בבקשה תתעורר, אל תעשה לי את זה" לחשתי צמוד לאוזנו,
"תילחם כמו שאתה יודע, תעשה את זה בשבילי ובשביל הילד שלנו" חייכתי חיוך קטנטן ונזכרתי ביום בו סיפרתי לו שאני בהיריון,
"אני אוהבת אותך יותר מהכל ואני מצטערת על זה שאני מקשה לך על החיים כל הזמן ומשגעת אותך" תפסתי בידו בעדינות וקירבתי אותה אל בטני.
לפתע הדלת נפתחה ואדם יחסית מבוגר לבוש בחלוק לבן החל להתקדם לעברנו, הוא הביט בי כמה רגעים
"מי את?" הוא שאל בקול רגוע,
"אני הבת זוג שלו" אמרתי בשקט והוא הנהן, לוחץ את ידי בנימוס
"את יכולה לצאת לכמה דקות? אני צריך לבדוק אותו" הוא אמר במבט רציני והנהנתי בהבנה, יוצאת מהחדר.
התיישבתי על הספסל הקטן שעמד ליד הדלת, מזיזה את רגלי בחוסר שקט ומביטה בשעון שהיה תלוי על הקיר מולי.
הדלת נפתחה לאחר כמה דקה שנראו כמו נצח,הרופא שבדק את רפאל יצא במבט רציני ומוזר
"סליחה?" מלמלתי בשקט,גוררת את מבטו לעברי
"הכל בסדר עם רפאל?הוא יתעורר בקרוב?" שאלתי בהיסוס,הוא שתק לכמה רגעים ולבסוף נאנח בכבדות
"תראי, אני לא רוצה להבטיח לך הבטחות שווא" הוא אמר
"המצב שלו כרגע לא יציב בכלל ואני בספק אם הוא יתעורר בזמן הקרוב או בכלל" הוא אמר במבט רציני ונשם עמוק.
"מ..מה אתה אומר לי בעצם?שהוא ימות?" שאלתי עם דמעות בעיניים,
"אני לא יודע מה לומר לך עכשיו מצטער,את צריכה להיות מוכנה לכל מצב" הוא הניח את ידו על כתפי לרגע ולאחר מכן הלך.
התיישבתי על הכיסא בבת אחת, פורצת בבכי.
הוא לא יכול למות, הוא החייל שלי,המלאך שלי.