חרטה

21/06/2016 1257 צפיות 2 תגובות

אמצע שנות ה-60 תיכון עירוני מרכז הארץ.
הוא הגיע בתחילת השנה וזכה לכינוי "התופעה" אמרו שהיה מרצה מכובד להסטוריה.
כתב לא מעט מאמרים על העת העתיקה שזכו לשבחים. שהוא איש משכיל מאד.
מהמאמרים שכתב שם לא יכול היה להתפרנס. העברית לא היתה שגורה בפיו.
בשל השכלתו התקבל להוראה בבית הספר התיכון.
כשהיה נכנס לשעורים היה שולף מכיסו דף מקופל פותח את ומנסה ללמד.
מאותו רגע עשו הכל להקניט אותו.
זרקו לעברו גירים, העיפו חצים מניייר. השמיעו קולות בכל פעם שפתח פיו. הוא היה מאדים מנסה שוב ושוב להתחיל את השעור. "הצברים העוקצניים" לא נתנו לו שום הזדמנות.
במהלך השנה היה ברור שבסופה יעזוב.
הוא עזב ונשכח, נשאר אפיזודה נלעגת. " זוכרים חברה את ההוא שניסה ללמד הסטוריה בכתה י,- איך הצלחנו… "
בעת גיוסי לצהל חזרתי לחופשת שבת. בתחנת האוטובוס הישנה בעיר רחובות עמד "התופעה" "שבר כלי" אחז בידיו מגש ובו מחטים, סיכות כפתורים. סכיני גילוח ניסה למכור.
התבוננתי בו הוא היה ללא ספק המורה . שערו האפיר, רזה נראה מזנח, ברור היה שמדובר באדם אומלל – קשה יום.
רכשתי אצלו ערכה שהיו בה כפתורים וסיכות, הוא לא זכר ובוודאי גם לא רצה לזכור.
לימים נודע לי שנפטר זמן קצר לאחר מכן.
ספרו שמצאו אותו עובדי הניקיון בשעת בוקר מוקדמת ישוב ללא רוח חיים בפינת הרחוב. נודע שהאיש עבר את מאורעות השואה והגיע גלמוד לכאן.
ניסה להתקבל לעבודה ואיש לא תמך בו , אנחנו בבית הספר בוודאי לא. איני חושב שמישהו מצוות המורים או ההנהלה עשה משהו לעזור. למרות שמדובר היה במוסד חינוכי שאמור היה לחנך לצדק חברתי לעזרה לזולת ולערכים שבין אדם לחברו. למיטב ידיעתי נעזב.
אני לא כותב זאת בכדי לזכות לתשואות, אצלי זה נשאר כזכרון מביש.
נראה לי שלא פעם אנו מתבוננים למעלה ורחוק ולא ערים למה שקורה ממש מול עינינו.
מכנים זאת אחריות קולקטיבית-אחריות של הציבור , של כולנו לפרט – לחלש.
עבורי זהו חשבון נפש מייסר. אם הצלחתי להעביר מסר למישהו שקרא השגתי את שרציתי.


תגובות (2)

צודק בהחלט

22/06/2016 12:44

    אני יודע ואגלה לך שגם אני הייתי בצד זה של המיתרס. בשנים האחרונות לעבודתי כמורה חשתי שאיני מסוגל עוד. למזלי אישרו פרישה מוקדמת למורים.
    עד היום אני חולם בלילה על כיתות שממררות את חיי.

    28/06/2016 07:55
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך