מי שאני
למה כולם חושבים שהם יודעים מי אני?
למה כל מי שאומר עליי דברים טועה?
למה כולם מתנהגים כאילו אני טיפשה שלא מבינה מה קורה סביבה כשאני יודעת בדיוק מה מסתירים ומבעד לעיניי הכל נראה שקוף?
למה כשמתנהגים כאילו אני מכוערת אני מרגישה יפה?
למה כשאומרים שאני אדישה אני כמעט מתפקעת מרגשות שמסתחררים שם בפנים?
ויש את הדברים הטובים, שהם אפילו יותר גרועים, כי הם יותר מדי, הרבה יותר ממה שאני יכולה להיות.
כי אני לא עד כדי כך חכמה, ולא אחות כל כך טובה, ולא כזאת יפה, לא כזאת מוצלחת, לא מספיק עקשנית, לא חברה נהדרת, לא כנה בכלל, אין בי שמץ של הילדה הטובה שנדמה שאני ומצד שני גם הילדה הרעה שאומרים שאני היא לא אני.
אני מחפשת לכל דבר הגדרה, מילה ברורה.
קצת אירוני אם תחשבו על זה, אם תשאלו אותי אולי יותר בכיוון של צבוע, בעיקר כי אני אומרת לכל מי שצריך עצה שזה בסדר לא לדעת.
זה באמת בסדר לא לדעת, אבל אני לא מרגישה ככה, אני פשוט רוצה לדעת הכל, כל דבר, והידיעה שאני לא יכולה מכאיבה משום מה.
אולי זה בסדר לא לדעת, אבל זה בסדר לא לדעת כל כך הרבה? כי תמיד הייתי ערבוב של הכל, באופי,במראה, בעדה, ברגשות, במחשבות, בחברות, במוזיקה, בספרים, בבחורים, בנופים, בטעמים, בריחות.
אי אפשר להגיד שאני שקטה ולא רועשת.
לא גבוהה ולא נמוכה.
לא צייתנית ולא שוברת את החוקים שמציבים בפניי.
לא חייכנית ולא מתמרמרת.
לא מרוצה ולא מאוכזבת.
לא פתוחה ולא סגורה.
לא מסתורית ולא חשופה.
לא חסרה ולא נמצאת.
לא אמיצה ולא פחדנית.
לא חיה ולא מתה.
באמצע כל הזמן, מתנדנדת לזה ולזה.
ואני יודעת שאני מיוחדת, שאני מדהימה, אבל אני לא רוצה להיות, לא ככה.
אני רוצה לדעת מה אני, אני רוצה להיות בטוחה. אני מרגישה כמו חומרים לעוגה שמישהו ערבב אבל שכח ליצוק לתבנית או לאפות.
ואני בעיקר לא יודעת מה לא בסדר איתי, אבל אולי אני בסדר גמור, ואני רק צריכה להבין את זה.
תגובות (3)
וואו כל כך אני…
סיפור יפה… קצת קשה לי להתחבר כי הוא כתוב בצורה שמאפשרת רק לאנשים כאלה להתחבר…. לא שזה רע, להפך. יש לסיפור קהל יעד ובעיניי זה יפהפה
אני בדיוק כזו כול הזמן באמצע…את כותבת ממש יפה ☺