חשיכה-פרק ראשון

לרוץ זה כל מה שאני יכולה לעשות. הסתכנתי, ועכשיו אני משלמת על זה מחיר. עדר של חיות פרא שפעם היו בני אדם רודפים אחריי ואחרי הילד שאוחז לי ביד, מפוחד עד עמקי נשמתו, קורא לאימא שלו שכנראה לעולם לא תשמע אותו.
"אתה חייב לרוץ מהר יותר. ואל תאבד את הלחם." אני אומרת לו. הוא מגיב במשיכת אף מסכנה. הילד המסכן כנראה מצא את הלחם, וחיות הפרא מצאו אותו. הם עמדו להרוג אותו, אני הייתי בטוחה בזה. הם לא היו מוכנים לוותר לילד המסכן. משוגעים, הוא היה בסך הכול ילד קטן ורעב שסירב לתת את מנת האוכל היחידה שראה במשך הרבה זמן.
הם הדביקו את הפער, החיות, ואני ידעתי שאם לא נבלבל אותם, הם כנראה יתפסו אותנו. הם לא יכלו לראות- רק להריח. הם איבדו את חוש הראייה כשהשמש נעלמה. כשחוש אחד הולך לאיבוד, חושים אחרים מתחדדים. אני לא איבדתי את הראייה. יכולתי לראות את פרצופיהם המטורפים, השרוטים והמדממים מאינספור מריבות על אוכל, ואף על פי שחוש הריח שלי לא היה מפותח יכולתי גם להריח את צחנת המוות נוטפת מהם. הם כבר לא היו בני אדם.
רצתי, אוחזת בילד, וביצעתי פנייה חדה. מלפניי היה מבנה נטוש והרוס, שנראה כמו בית ישן בסיפורי רפאים. נכנסתי לבית כשלא שמעתי יותר את קולות הצעקה המחליאים של החיות. התיישבתי, מושיבה את הילד על ידי, והסדרתי את נשימתי. רעש הלילה המוכר, של צרצרים וזאבים מייללים, נשמע בכול הבית. שמעתי צעדים מבחוץ, צעדים של אדם אחד, אולי שניים. סתמתי בידי את הפה של הילד, שאפילו לא ניסה להתנגד.
"צא החוצה! אני יודע שאתה שם! תן לאח שלי לצאת!" הקול היה אנושי באופן מפתיע, אנושי כל כך שהתפתתי לצעוק בחזרה. אבל אנושי יכול להטעות. כולם היו אנושיים פעם, עורכי דין, רופאים, מנקי רחובות, עובדים במקדונלדס. היום כולם פראיים.
"אני אכנס ואשסף את הגרון שלך אם לא תצא עכשיו, עם הידיים למעלה, ותחזיר לי את אח שלי." הקול האנושי איים עליי. הצעדים החלו להישמע קרובים יותר ויותר. ראיתי מזווית העין גוף של אדם, לא יותר גבוה ממני. אחריו הגיע עוד אדם, קטן יותר ומפוחד יותר, על פי הדרך שבה הוא הלך.
"הנה אתה." הקול לחשש כמו נחש והתקרב אליי במהירות שלא תיאמן. משהו חד הוצמד לגרוני, והרגשתי טיפות דם מתערבבות עם טיפות זיעה.
"אני בת…" לחשתי. האדם שמולי לא ענה. יכולתי לראות אותו כמעט בבירור. תווי פנים עדינים, עיניים יחסית גדולות, שיער שצמח עד הכתפיים.
"תשחררי את אח שלי." אמר מי שמולי. הסרתי את ידי מפיו של הילד הקטן, שרץ היישר אל האדם השני שהיה בחדר.
"אתה לא פרא." אמרתי, לא נרתעת מהעובדה שעדיין יש סכין מוצמדת לגרוני.
"גם את לא." הוא השיב.
"הצלתי את החיים של אחיך." אמרתי.
"יופי. שיהיה לך בהצלחה בהמשך." הוא אמר, והלך משם.
"אתה חייב לי." קראתי אחריו.
"סליחה?" הוא הסתובב אליי בכעס.
"אתה חייב לי." חזרתי על דבריי.
"אני לא חייב לך שום דבר." הוא המשיך ללכת.
"יכולתי לקחת מאחיך את הלחם. לא עשיתי את זה. ובנוסף לכול הצלתי את חייו. אני חושבת שמגיע לי משהו בתמורה." אמרתי. הוא רטן והסתובב אליי.
"מה את רוצה?" הוא שאל אותי.
"הגנה." השבתי. הייתה שתיקה קצרה.
"בואי." הוא אמר, ואני קמתי והצטרפתי אליו במהירות.
"את אחראית לאוכל של עצמך." הוא המשיך, בלי בכלל להעיף בי מבט.