אני הכי חזק בעולם, אבל אני עייף.

חודשיים וחצי עברו מאז הפלת עליי את הפצצה. ה-פצצה.
כל גבר חווה פעם בחיים איזה פצצה כזאת, כזאת שבאה כיוון שהוא לא ציפה לו. כזאת שחונקת אותך, שואבת ממך כל טיפה של אושר, כל טיפה של כח – שלחייך, גם אם זה מזויף, זו המשימה הכי קשה שאתה יכול לעשות.
חודשיים וחצי עברו מאז שחזרתי אלייך, פצוע, כואב, מותש, מבקש שתנחמי אותי, שתהיי שלי שוב, ואת אמרת שאת המשכת הלאה. שמצאת מישהו אחר (דושבג, אפס, בדוק גרוע במיטה, ילד קקה וכו' וכו'.. ).
חודשיים וחצי מאז ששלחת אותי לדרכי, לדרך הבודדה הזאת שכולם כל כך מתעקשים ש"הזמן יעביר את זה" שהזמן יעביר את הדרך המיותרת הזו בחיי. אני בכלל לא רוצה את הדרך הזאת, לא רוצה ללכת בה, לא רוצה לחוות אותה, ובכל זאת.
והדרך הזו הייתה קשה אליי, הדרך הזו הייתה אכזרית אליי. אולי סוג של עברתי אותה, אולי סוג של הגעתי לסופה, אבל היא לקחה ממני משהו, את לקחת ממני משהו. היא לקחה ממני כל מה שהיה לי לתת. לקחה ממני את האמונה באנשים, את האמונה במה שחשבתי שזה אהבה והכי גרוע, את האמונה במה שחשבתי שהיית בשבילי.
ואני מרגיש את זה, מרגיש את הסוף, מרגיש את הכמה ימים, שבועות שנשארו לי בשביל שאני אגיד "אתה מספיק חזק בשביל לנסות שוב. בשביל באמת להמשיך הלאה".
בין הרגעים הבודדים האלה למחשבות על איזה טיול בקיץ, על מקום לברוח אליו, את קופצת לי לפעמים באיזה זיכרון שלך מחבקת אותי ואומרת לי "אתה הכי מדהים בעולם".
אבל אני מנער את זה מעצמי, "כוס אמק, היא לא שווה את זה" וממשיך הלאה.
השגרה הזו שוחקת אותי, החוויה איתך השחיטה אותי, ואני עייף.
מה שהיה פעם הלב שלי מלא בכל כך הרבה כאב ואכזבה, יותר ממה שאיי פעם משהו אחר מלא אותו. כן, יותר מהאהבה שהייתה לי אלייך.
ואני הכי חזק בעולם, אני אעבור הכל, אני אלך את המסעות הכי ארוכים שיש, אני אסחוב על עצמי כל מה שיש לסחוב – את הטראומות מהצבא, את האהבות שפגעו בי, את האנשים שאיבדתי בדרך, ואת החלומות שהשארתי מאחורי. אני אסחוב הכל, אני אלחם בכל העולם אם צריך, ואני אנצח. אני הכי חזק בעולם, אבל אני עייף. אני כל כך עייף. וברגעים האלה, ברגעים האלה שאני אפוס כוחות, ברגעים האלה שאני כבר לא מצליח להרים את עצמי לכמה שעות, דווקא אז, אני מתגעגע אלייך. דווקא אז אני צריך את הידיים שלך שיבואו שינחמו אותי, שיבואו וירפאו אותי, שיבואו ויגרמו לי להרגיש אנושי שוב. עזבי אנושי, שיגרמו לי להרגיש.