אבק כוכבים

שתי ספינות שחולפות זו על פני זו בלילה, משאירות אחריהן אבק כוכבים.
וגם דיוויד בואי כתב על אודיסאה בחלל, מנותק מהמציאות.
אנשים חולפים זה על פני זה כמו כוכבי שביט, הקרח שבהם מפשיר רק כדי לקפוא מחדש בחשכת הלילה האינסופי. האור שלהם גווע עם השנים, נשמותיהם זקנות ובלות. אם כל אדם חדש שפוגשים יש לו חדר, כל החדרים שלי ריקים. מסדרון בלי ידיות לדלתות. הדים של תהיות מרטיטים את החלל, פורטים על מיתרים בלתי נראים.
ולפעמים נראה שאולי במרחק שנות אור, יש אור בהיר יותר מכל, כזה שמפיג את כל החששות ובעיקר את הבדידות. כי מה אנחנו אם לא גופים צפים בחלל, רק מקריות מפגישה אותנו לעיתים, ולוקחת אותנו בחזרה.
אני מדמיינת גלקסיות של דממה שמחרישה לי באוזניים. שומעים רק את הלמות הלב והדם הזורם בעורקים, וגם זה צליל זר, מנוכר, לא טהור. אבל בעיקר לא שייך. אנשים זרים טובעים בעיניים של אנשים זרים אחרים כמו בתוך באר עמוקה, חשוך שם בפנים. הצלילים מתעמעמים. זה יותר נוח לנתק את עצמך ולחיות בקהות חושים.
פחות כואב.