עד הרכבת הבאה: פרק 14

הבטתי בטלפון ולקחתי נשימה עמוקה לפני שחייגתי את המספר, ולא ממש ידעתי למה לצפות, זאת אומרת, מי יודע איך אימא שלי תגיב למה שיש לי לומר.
היא הייתה אדם מיוחד, היא נולדה לעוני ואיכשהו הצליחה לטפס את דרכה למעמד הביניים. איש מעולם לא האמין שהיא תצליח, אך זה בגלל שכל מי שהיא אי-פעם הכירה היה כל-כך מלא בכעס, כל-כך עצוב, כל-כך עייף שהוא אפילו לא ניסה לשפר את חייו. אך אימי הייתה עקשנית, היא מעולם לא נכנעה, היא עשתה הכל בשביל להביא את החיים שלה למצב טוב יותר. אני מניח שאני הייתי הדבר היחיד שהרס את התמונה המושלמת של החיים שלה.
היא לא באמת רצתה אותי, זאת אומרת מהרגע שנולדתי, היא אהבה אותי כמו שרק אימא יכולה לאהוב, אך אני תמיד ידעתי שאני הייתי אחד הדברים שיחידים שמנעו ממנה את התמונה המושלמת עם של הבית הלבן עם הגג האדום, הבעל המושלם וה2.6 ילדים שהיא חלמה עליהם.
תמיד ניסיתי להיות ילד רגוע ונחמד, בגלל שידעתי שהחיים שלה היו קשים גם ככה, ואולי אפילו יותר עכשיו כשהיא הייתה אימא יחידנית.
אימא שלי תמיד ידעה שאבא שלי הוא לא מישהו שהיא רוצה להיות נשואה לו, ולכן היא זרקה אותו ברגע שבו היא גילתה שהיא בהריון. ואני מניח שאין הרבה גברים, לפחות כאלה העומדים בדרישות של אימי, שירצו לצאת או אפילו להתחתן עם אישה בעלת ילד כמוני. אני חושב שבשלב מסיים אימא שלי פשוט נכנעה והחליטה להסתפק במשפחה הקטנה שהיינו.
"היי, מאמא." אני אומר ויודע שהשימוש בכינוי היה רעיון רע בגלל שהוא יגרום לה לחשוד בכוונות שלי, כמה חבל, קיוויתי לנהל שיחה נחמדה במשך כמה דקות.
"מה קרה?" קולה היה קפוא ומשהו אמר לי שהיא עצרה את נשמתה. נאנחתי, לא ממש ידעתי איך להתחיל את השיחה הזו.
"יודע מה, אני לא מתכוונת לדבר איתך על זה בטלפון,"היא אומרת לפני שאני מספיק לדבר. "פשוט תגיע הביתה ונוכל לדבר על מה שזה לא יהיה כמו שצריך." ברגע ההוא אני מבין כמה התגעגעתי אליה, לתמיכה שלה בי, כמה נמאס לי לריב איתה.
"בסדר, אני כבר בדרך." אני אומר ונכנס אל המכונית שלי. אני יודע שזה נשמע מוזר, אני יכול להישבע שאני יכול להריח את ניק לצידי. טוב, לא ממש את ניק, אבל את הריחות שאני מייחס אליה, המכונית שלי הריחה כמו האביב, כמו דשא גזוז ופרחים ומשהו שנאי יכול לתייג רק כאהבה. אני יודע שאני אמור ללכת הביתה, אבל לא יכולתי לעשות דבר מלבד לשבת במכונית שלי בזמן שמגרש החנייה התרוקן ולקוות שהיא תהיה פה.
"אני מתגעגע אלייך." אני לוחש ולא עובר רגע לפני שאני מבין שהיא יושבת במושב לצידי, כמו שהיא תמיד עשתה, לרגע אחד ציפיתי שהיא תתחיל להתלונן על המורה למתמטיקה או על אלגברה בכללי, אך היא פשוט ישבה שם והסתכלה עליי.
"אני יודעת," היא אומרת באנחה, ומחייכת אליי, בדיוק כי שקיוויתי שהיא תעשה, אלים, אני לא יודע מה אעשה כאשר היא כבר לא תהיה פה. "אתה צריך למצוא את לילי." היא מוסיפה לאחר זמן מה ומשחקת באחד הכפתורים בחיפוש אחר תחנת הרדיו האהובה עליה. והתחנות באמת התחלפו, דבר אשר היה מוזר מאוד.
"ואני אעשה זאת, אחרי שאני אדבר עם אימי." אני אומר לה והיא פשוט מביטה בי במין תורה מוזרה, ומשהו אומר לי ושהיא חוזר אל הפעם היחידה בה היא פגשה את אימי, אלוהים היום ההוא היה פשוט בלגן אחד גדול.
"כל עוד אתה מבטיח לי שאתה תלך לראות אותה כמה שיותר מוקדם." היא אומרת ונעלמת לפני שאני שואל למה זה כל-כך דחוף לה פתאום. אולי זאת הדרך של המוח שלי לומר לי שלא כדי לי להיות לבד יותר, אולי הגיע הזמן שהכל יהיה בסדר שוב.
בסופו של דבר אני מגיע הביתה, לא ממש בטוח איך זה קרה, משום שאני לא זוכר שהתנעתי את המכונית או שנהגתי הביתה בכלל.
"אני כל-כך שמחה שאתה בבית," אימי אומרת ברגע שאני נכנס מבעד לדלת, זה כמעט כאילו היא חיכתה לי. "ואני רוצה שתבטיח לי שאתה לא עומד לכעוס ."היא מוסיפה ואחיזתה בי מתהדקת בדרך מדאיגה, אני לא עונה לה, אלא פשוט מסתכל על החדר.
"למה אני אמור לכעוס?" אני שואל, אך לא צריך את תשובתה, בגלל שברגע ההוא אני מבין זאת לבד, למה היא מבקשת ממני לא לכעוס. אני מניח שאפשר לומר שעולמי מחשיך באותו רגע ואני לא יכול לחשוב על שום דבר שאני יכול לעשות מאשר להסתובב ולברוח משם.
אני יכול לשמוע את תחינותיה של אימי לחזור אבל אני לא עושה דבר בעניין, אני לא אתן לה להרוס את חיי. אני לא יכול להאמין שהיא דחפה אותי למלכודת כזו, במיוחד לא כשהייתי בטוח שהיא מעל לכל זה, אבל אני מניח שהעובדה שיש בינינו קשר משפחתי לא אומרת שאני מכיר אותה, איזו מחשבה מרירה.
אני נכנס אל המכונית שלי ועף משם כמה שיותר מהר אך לא לפני שאני מחליט להתקשר ללילי. אולי ניק צודקת, אולי אני צריך לדבר איתה.