ציפיות

הציפייה הזו.
הציפייה הזו שזה עומד לקרות. אני שונאת ציפיות, הן תמיד כואבות.
אני מנסה להדחיק אותן, לא לחשוב עליהן.
זה לא עובד, הן תמיד שם.
מחכות שאטבע בהן, נותנות להן לסחוף אותי, מפתחות בי תקווה.
לא, אני לא אתן להם.
כבר ציפיתי הרבה כל ימי חיי, חלק מהציפיות התגשמו, חלקן לא.
בעיקר הציפייה המסוימת הזאת. עליו.
על היום הזה שנלך יחד יד ביד לעבר השקיעה, נתנשק בגשם, נצחק משטויות, נאהב עד הירח ובחזרה.
זה לא קרה.
זה לא קורה.
זה לא יקרה.
אבל הציפיות אינן עוזבות, הן ממשיכות לצוף ולהעלות בי משאלות. אני מנסה להשלים עם המצב, שאין לזה סיכוי.
אך הציפיות בשלהן, ממשיכות ולא עוזבות, לא מרפות.

והציפייה הגדולה ביותר שלי, היא שלא יהיו לי יותר ציפיות לעולם.
אני שונאת ציפיות,
הן רק מכאיבות.