הבעיה ששינתה את כל התמונה

היי… אז אני פה :-) סיפור ראשון שלי אם אפשר לקרוא לזה ככה… ובתכלס , אני פה כדי לקבל קצת אהבה ותמיכה ..
אז ככה , הכל החל לפני שנתיים ,היה לי נוזלים ושעווה רבה באוזן ונוצר לי בעצם סוג של \'פקק\' באוזן השמאלית. השמיעה שלי ירדה משמעותית. בהתחלה זה היה רק בשמיעה מרחוק, לא הצלחתי להבין את חלקו או רובו של המשפט שדיברו איתי ואחר כך זה גם החמיר וגם מקרוב שמעתי בקושי והתאמצתי מאד…
ואני ? ידעתי שמשהו לא בסדר אבל פחדתי. הכחשתי את הבעיה , לא רציתי להאמין שאני באמת צריכה טיפול או בדיקה או אפילו עזרה קטנה ממישהו שיבדוק מה קרה….
עד ש…
ישבנו בשולחן לאכול , ארוחת ערב של שבת , ישבתי בצד אחד של השולחן ואבא בצד השני . הייתי מאד רעבה ועייפה אז אפילו לא הסתכלתי על שאר הנוכחים בארוחה… ומסתבר שאבא רצה שאעביר לו את קערת הפסטה .. הוא אמר פעם ועוד פעם ולא שמעתי … באמת לא שמעתי !!! אז הוא חשב שהתעלמתי ממנו או התחצפתי אז הוא כעס… וניסיתי להסביר… שבאמת באמת לא שמעתי אותו… אז הוא אמר לי: \'אם ככה , המצב שלך באמת חמור ! כבר הרבה מאד פעמים אני שם לב שמשהו לא תקין אבל אני מנסה לבחון, אולי זו טעות שלי .. אולי היית עייפה , אבל עכשיו אני בטוח שיש לך בעיית שמיעה\' . הלב שלי צנח מרוב פחד. כי ידעתי! ידעתי שאני לא שומעת , אבל עכשיו אני אהיה חייבת לעבור טיפול… חשבתי על הגרוע ביותר .. אולי אני כבדת שמיעה? אולי אצטרך מכשירים? אולי ניתוח ?
אבא קבע לי תור לבדיקת שמיעה , שאותן עברתי באי הצלחה, התוצאות הראו שקיימת איזשהי בעיה , והוצע לי לפנות לרופא אף אוזן גרון להמשך טיפול .
אז קבענו תור והגענו לרופא אף אוזן גרון, שם הוא הסתכל בפעם הראשונה בבדיקה פנים אוזנית וראה כי מדובר בשעווה רבה ובנוזלים שהצטברו עד שנוצרה דרדור רב בשמיעה. הרופא המשיך ואמר שזה נראו לו כמו משהו שדורש ניתוח וכדאי שאעשה זאת בהקדם כדי שלא יקרה לי נזק בלתי הפוך. נלחצתי , פחדתי. אני? ניתוח? מתי? אני בכלל לא מוכנה… מה יהיה ? אבל אמרתי לעצמי שאין מצב שאני ממשיכה להיות האדם הלא שומע שהייתי קודם ושעכשיו זה הזמן לעשות הכל כדי לטפל בבעיה. נפגשנו עוד מספר פעמים עם הרופא והחלטנו על הניתוח . ביום הניתוח מאד פחדתי , אבל ידעתי שהחיים שלי ישתנו. נכנסתי לניתוח , והייתי בהרדמה מלאה .. יצאתי מהניתוח , הרגשתי מוזר , סוג של ישנתי המון זמן וממש טוב.. נשארתי בבית החולים לעוד מספר שעות למעקב אחר הניתוח ולהסברים של הרופא איך אמורים להתנהל מעכשיו ולאחר מכן שוחררתי הביתה.
הרופא הנחה אותי כבר בבית החולים שעלי להשתמש באטמי אוזניים שהותאמו למבנה האוזניים שלי ושאני צריכה להיות במעקב של בדיקות שמיעה ואף אוזן גרון.
בימים שלאחר מכן המשפחה מאד תמכה בי … קנו לי בלונים אחרי הניתוח, שוקולדים , פרחים ואפילו מלאמלא חטיפים :-)
אבל… לחברות .. שחשבתי שהם חברות שלי לפחות בקושי היה אכפת… בקושי שתי בנות שלחו לי הודעה וגם זה הסתכם ב\'איך עבר הניתוח \'? ואיך את מרגישה\'? הרגשתי נורא. אני הרגע הייתי בבית חולים…. סוף סוף אני אשמע כמו שצריך… הרגשתי ששום תמיכה לא הייתי לי , ושהחברות שהייתי איתן לא באמת יהיו פה בשבילי כמו שהייתי אני בשבילן.
כיום , אני עדיין חייבת אטמי אוזניים בכל מקום בריכה, ים ואפילו מקלחת.. וזה קשה . כולם תמיד בוהים לי באוזניים וחושבים לעצמם למה בכלל אני מרכיבה את זה ? אני מתביישת ממש …בכל פעם מחדש. ועוד יותר קשה שהבנות שאיתי, ז\'א החברות אפילו לא עוזרות לי בדבר.. ולא אוהבות . אני מרגישה שונה , גם אם עברו שנתיים ואולי אפילו טיפה יותר.. זה ילווה אותי לתמיד. ואני צריכה תמיכה אמיתית
תודה מראש חברים 3>