האשמה מתחלחלת מבעליה

האשמה שלי ואני הולכים יחד לכל מקום. היא מעולם לא עזבה אותי, אני חושב. היא זימזמה לי באוזניים וציקצקה בלשון, היא שפטה אותי על כל פסיעה שעשיתי, על כל מילה שהגיתי. כשכתבתי תו מיותר היא הורתה לי למחוק, ולפחות עשר דקות אחרי ארוחה, או אפילו רק פירור היא הייתה טומנת את מרפקה הדמיוני בצלעותיי. היא הייתה גורמת לי להתחרט על כל מילה שאמרתי ופקדה עליי למעט בדיבור. היא הייתה חברה אך לא לטוב, רק לרע מפני שגם אותו הייתה מרעילה. היא שנאה את מנהגיי ואת האנושיות השזורה בשורשי קיומי. היא נהנתה לצפות בי מנסה לתקן את מה שהתלוננה בידיים שלובות ששגוי. האשמה שלי קמה איתי וביקרה אותי מאז ועד השעות שמנעה ממני שינה. היא הייתה מרחיקה כל דבר ממני במבט מאיים כמו שומר ראש מגונן ומאוס.
לפעמים שיוויתי לה דמות אדם, ונהניתי מהמחשבה שהיא מסגולת להשיב לי, רק מעדיפה להסכית לי ולייאוש שהטביעה בי. היא כאבה ונעלבה, ביקרה ושפטה, שנאה וצרחה עליי שמוטב לי לחתום את שפתיי להתפלל שרגעיי הבושה יחלפו. לעמוד בדרישותיה של האשמה העצומה שלי שרף ובער בי בכל יום שסבלתי אותה. או לדעתה, שהיא סבלה אותי. היו שעות שבהן זעקתי והתחננתי שלא לחיות איתה יותר, אך בחירה לא הוענקה לי. האם באמת רציתי לחיות בלעדיה? האם ידעתי איך ארגיש בלעדיה כשק אבנים על גבי? האם רציתי לדעת? רציתי להסתתר ממנה, חשבתי שאם ארוץ, היא תאבד את צילי בו שכנה, וכך כבר לא אהיה לה שבוי. חשבתי שבחושך, כשאיני רואה אותה היא גם מחפשת אחריי בשקט הסמיך. אך גם במנוחתי מקומה היה מובטח. חשבתי שאם אתחנן בתוקפנות היא תניח לי, תעניק לי את השלווה הנפשית הזרה. אך היא מעולם לא עזבה, והינה ההוכחה, היא המניעה את אצבעותיי על המקלדת כאילו היו שייכות לה. היא זו שמלהקת אותה עצמה בתפקיד הראשי בסיפורי, ובכל ימי.