מול המראה

היא עומדת מול המראה נאחזת בחוזקה בכיור לקבל יציבות. סימן אדום על כל הבטן העליונה שלה נוצר מהלחץ שהיא מפעילה בהישענות והיא מרגישה את זה ולא אכפת לה והיא ממשיכה והעיניים צורבות כל כך לפעמים היא לא מבינה את הסיבה לכל זה. לא אובדנית. באמת פשוט לא מבינה.

אובדנית. אובדנית. למה קוראים לזה אובדנית? היא בסיר לחץ של זמן ואדים בחדר שירותים מסכן ובסך הכל היא לא מבינה ולמה זה הופך אותה למסומנת-אובדנית. רוצה כדורים? לא תודה יש לי יכולת לסתום את הפה אז הכל יהיה בסדר. "אז הכל יהיה בסדר" מהדהד הקול המדומיין של הרוקחת בבית המרקחת המדומיין. או אולי בית חולים, מחלקה לחולי נפש אם התהייה ממש רצינית.

רק לפעמים. רק לפעמים היא יכולה לסתום את הפה היא מזכירה לעצמה. אז אולי בעצם עדיף להגיד כן. לקחת את הכדורים שיסתמו גם קצת את המוח.

בחוץ הוא מחכה

הוא הקציב לה 10 דקות השוטר הבנזונה והיא עשתה לו אצבע משולשת כי יש לה זכויות והיא לא בטוחה עדיין בדיוק מה הן אז היא נזהרה שהוא לא יראה אבל היא דפקה כמה קללות רציניות כשהיא נכנסה לשירותים והוא אולי שמע אם היה לו מספיק אכפת. כנראה שלא ובכל זאת היא פתחה את הברז. הדמעות כבר הגיעו מעצמן מטפסות מהגרון ומהעיניים והיא מחזיקה את הכיור חזק חזק והיא אפילו לא מבינה מה היא מפחדת שיקרה אם תעזוב אבל היא מפחדת מאוד. והמים חמים ורותחים ומעלים המון אדים אל המראה שממול עד שהיא לא רואה כלום וכשהדמות מולה מטשטשת עוד מחסום משתחרר כאילו מעצמה דאגה כל הזמן הזה. שלא תראה. והבכי זורם כבר לבטן ולריאות והנשימות מתקצרות והכל כל כך כואב עד שהיא כבר לא מסוגלת להבחין.

ואולי הוא לא מחכה.

השוטר הבנזונה. אולי הוא לא מחכה מחוץ לתא הארור שתצא תוך עשר דקות כי אולי הוא לא קיים. אולי היא הייתה רוצה שהוא יהיה קיים. שמישהו יחכה לה בחוץ. שתהייה לה סיבה כלשהיא לצאת. סיבה כלשהיא לבכות. לבכות ככה כשכל הגוף רועד ואי אפשר להפסיק ואין שום רגש אחר בפנים חוץ מרחמים עצמיים ומעולם לא היה כה כבד להחזיק אותם שם בפנים. אפילו ככה. כשהם לבד וחופשיים ופראיים. לאף אחד לא יהיה אכפת אם היא לא תצא. אף אחד לא יודע שהיא שם ואף אחד לא שאל. אולי הבחור שעובד בחנות של התחנה יחשוב עליה. אולי לשנייה תחלוף תהייה בראשו אם כבר יצאה מהתא. אבל כנראה שלא. בלב קיוותה שתצטרך מפתח מהבחור כדי לפתוח את התא. שיהיה בה תלות, צורך. אבל הבחור הנחמד סימן לה ללכת מסביב ושכבר פתוח. אם לא תצא לאף אחד לא יהיה אכפת. המקום הארור עובד 24/7 היא יכולה להישאר פה לנצח. אבל היא מרגישה מן דחף לצאת. לשחרר את הלחץ בידיים, בפרקים הלבנות ממאמץ ולשטוף פנים ולסדר את הבגדים ולצאת. אין לה סיבה והיא באמת לא מבינה. ברמה הכי בסיסית היא כמהה להבין למה לעזאזל יש לה דחף פנימי לצאת ולהמשיך ולמה לעזאזל זה משנה. זה בהחלט לא נראה לה משנה.

נשימות עמוקות.

רעש בחוץ מקפיץ אותה. אולי הוא מזכיר לה שהיא לא בתחנת דלק בשום מקום שפתוחה 24/7. שהיא לא לבד. היא צריכה לצאת. היא צריכה לקחת נשימות עמוקות ולשחרר את הלחץ בידיים ולשטוף פנים ולסדר את הבגדים ואת החיוך ולצאת. אין לה דחף פנימי בבטן להמשיך רק לחצים קטנים בחזה בכל פעם שהיא שומעת צעדים והיא חייבת לצאת בגלל שאחרת ישאלו שאלות. לא אנשים מפחידים בתחנת משטרה. לא חלילה. זה ההורים שלה. והדודים שלה. והחמות. והגיסים. והקטנים שמסתובבים לכולם בין הרגליים מתחת לשולחנות. והוא. הוא בטח באמת דואג. הוא ישאל שאלות אבל רק כי באמת אכפת לו. והוא גם יבין. הוא יבין למה היא בעצמה לא מבינה. פשוט אולי לא יבין למה דווקא היום. יש המון ימים אחרים בשנה שהם לא היום הזה כדי לא להבין וימים כמו האחד הזה נועדו כדי לשכוח מכל אלה. השמלה הלבנה לוחצת בבטן באיזור בו היא נשענת על הכיור והיא מרגישה את אותו פס אדום שנמתח לרוחב הבטן המהודקת תחת השמלה הכבדה אבל היא לא מסוגלת לשחרר. נשימות עמוקות. לאט לאט היא מחלצת את ידה הימנית מתחת למסת גופה ומקרבת את היד אל פניה. השפה התחתונה עדיין רועדת בחוזקה, כל פניה מלאות דמעות, אפה מנוזל, היא מפחדת לגעת במראה, לנקות את ההדים ולראות את כל האיפור המרוח. איזה תירוץ יהיה לה להסביר את הפנים המרוחות. אלו שרק רגעים ספורים קודם לכן זהרו מתחת לחופה. הרעשים בחוץ הופכים לצעדים קצובים שמתקרבים לכיוון הדלת.

נקישות קצרות על הדלת.

הנשימה שלה נעצרת. קול דק שואל אם הכל בסדר והיא לא מסוגלת לענות. הגוש בגרון עוד גדול מכדי שתוכל לפתוח את פיה בלי ליבב. רגע של דממה ושוב צעדים. הפעם מתרחקים. נשימת רווחה. הביקור המפתיע כנראה מעורר אותה וידה החופשייה אוזרת אומץ וניגשת למראה. היד שולחת אצבע וזו מתחילה לצייר ציורים על הזכוכית מאדי החום. הציור פשוט, חיוך או שמש או פרח, הרבה מתחת ליכולות שלה, משהו נוסטלגי. משהו חסר הגיון וסיבה שפורץ ברגעים כאלו כשהיא לבד. משהו שגורם לה להתגעגע לתקופה שהכל היה חסר הגיון וסיבה ומול כולם. היא מחייכת חיוך קטן להשתקפות שמולה אך תוך רגע החיוך נעלם. אולי מפני שדרך הציור הפשוט היא מבחינה שבכלל אין לה שום איפור מרוח על הפנים. אין לה שום דבר על הפנים מלבד דמעות. לרוב יש גם קצת משהו על העיניים, משהו על השפתיים, בסיסי. אבל היום היא ממש לא ראתה את הטעם בכל זה. אולי היא גם מבחינה בכתמים כהים עמוקים מתחת לעינייה. ואלו לא קשורים בבכי הבלתי נשלט אלא במחסור שעות שינה. היא לא ראתה מיטה אמיתית כבר מספר שעות תלת ספרתי. כל השעות האלו ייחלה למשהו נוח יותר מהכיסאות ברזל המרופדים לכאורה של חדר המבקרים. היא ידעה בלבה שכשזה יבוא זה כנראה לא יהיה מהסיבות הרצויות ועכשיו היא לא יכלה שלא להרגיש דקירה קטנה של אשמה. והמיטה בבית והיא מחכה רק לה. ורק היא. ואחריה גם בטח יגיעו כולם עם אוכל כמיטב המסורת היהודית אז עליה למהר. אבל היא לא מסוגלת. עדיין לא. היא צריכה עוד קצת זמן. עוד קצת זמן עם הריח הנורא של הבית חולים. עם הקירות הזרים והאנשים הזרים שעסוקים הם בצרותיהם ולא מבחינים בה. עוד קצת זמן עם עצמה.

נשימות עמוקות.

הוא באמת חיכה

אבל בצד. בשקט. כאילו כלל לא חיכה ובמקרה היה שם.

והוא לא שאל שאלות

הוא הביט בה מבעד למשקפיים במבט חד ונוקב

"אז מה אנחנו אומרים על הכדורים?"

"כן. כן. אולי הכדורים הם רעיון טוב."