חיוך אחרון

'מנתקים אותה' אלו היו המילים שחלפו במוחי שוב ושוב בעודי רץ אל עבר בית החולים.
כולם אמרו לי שאין לה סיכוי, ואני לא הקשבתי.
לא הייתי מוכן לאבד אותה, לא עכשיו ולא לעולם.
רצתי בין המחלקות והקומות השונות עד שהגעתי לחדרה. אחיה קיבל את פניי, הוא היה היחיד בחדר מלבדי.
הוריה היו מחוץ לחדר.
ניגשתי אליה במהירות, מסיט את שיערה ונושק לה. בפעם האחרונה.
עינייה רפרפו וקפאתי בהלם. היא לחצה את ידי ואמרה מילה אחת, את שמי.
אחיה קרא ברקע לרופא ושמעתי צעדים.
הם התקרבו אלינו.
היא חייכה חיוך קטן.
וזהו.
היא מתה.
עד שלא ניסו לשחרר בכח את ידי מידה, לא שמתי לב שהמשכתי להחזיק אותה.
הכרתי אותה רק כמה חודשים בודדים.
אבל זה הספיק.
היא נכנסה לי ללב.
ולא תצא ממנו עוד לעולם.