בגלגול הקודם~פרק 2

השעון המעורר צילצל וקמתי בעצבים מהמיטה.
לבשתי ג'ינס קצר וגופיית בטן כחולה נעלתי את נעלי האולסטאר שלי ואספתי את שיערי לקוקו גבוה.
סרקתי את עצמי במראה, נראתי לא רע, אפילו יפה הייתי אומרת. אנשים תמיד אמרו לי שאני יפה, אני לא אשקר, יש לי שיער שטני ארוך וחלק ועיניים כחולות עם ריסים ארוכים, ואני רזה וגבוהה.
שמתי ליפסטיק ורוד והלכתי לתחנת אוטובוס.
כעבור עשר דקות בערך רותם הגיעה.
לרותם היו תלתלים שחורים (מהממים!) שהיא תמיד החליקה בעזרת מחליק כי היא שנאה אותם, עיניים חומות גדולות וגוף יפה. היא תמיד הייתה המשוגעת שבחבורה, והחברה הכי טובה שלי.
״מה יש לך מה את בוהה?״ היא שאלה בצחקוק והתיישבה לידי.
״סתם חשבתי כמה את יפה״ אמרתי והיא צחקה, ״מה אנחנו בקטע של להתלסב עכשיו?״ היא שאלה וצחקה ואני הסמקתי ״צוחקת, חיים שלי, צוחקת וגם את יפה במיוחד היום, מה מנסה להרשים את מאור?״ היא שאלה ופרצה בצחוק ואני שוב הסמקתי.
״סתמי יש לי חבר״ אמרתי לה והיא חיבקה אותי עדיין צוחקת.
עלינו לאוטובוס והתיישבנו בכיסאות מאחורה, כולם באוטובוס ידעו שהכיסאות האלו שמורים לנו.
״התגעגעתי״ מאיה אומרת וקמה לחבק אותנו ולתת לי נשיקה רטובה על הלחי.
בתחנה הבאה גם רוני עלתה והתיישבה לידנו.
היינו חבורה כזאת, אני מאיה רותם ורוני, מאז כיתה ד׳ ועד עכשיו (כיתה י׳א), חברות הכי טובות בעולם.
לרוני היה שיער בלונדיני קצר שמסודר בקרה ועיניים ירוקות, רזה בגובה ממוצע. היא החליפה בני זוג כמו נעליים, היא אהבה את זה שרודפים אחריה.
מאיה הייתה גבוהה גם (למרות שאני הכי גבוהה בחבורה) והיה לה שיער חום גלי וארוך גוף מהמם ועיניים אפורות כחולות. היא הייתה המצחיקה של החבורה.
אני ממש לא רוצה לצאת מתנשאת אבל זה משהו שכולם יודעים מראש, היינו מאז כיתה ד׳ ועד עכשיו, הבנות הכי מקובלות בבית הספר.
אני לא אשקר ואגיד שזה לא כיף להיות מקובל, מקבלים הטבות בקפיטריה, באוטובוס, תמיד מוזמנים להכל וכולם אוהבים אותך, אבל תמיד הרגשתי טיפה לא קשורה. הייתי הכי ביישנית בחבורה שלנו ואיכשהו תמיד הייתי תקועה בעבר.
למרות שככל שגדלתי חשבתי על החיים הקודמים שלי פחות. בכל זאת, עברו שבע עשרה שנה.
בחיים הקודמים לא הייתי יפה כמו עכשיו, וממש לא הייתי מקובלת, היו לי שני חברים והיינו עושים הכל יחד, אף פעם לא התנשקתי, ולא הלכתי למסיבות, לא היה לי זמן, בגלל אמא שלי.
תמיד קיוויתי שאני יפגוש את אמא שלי, זאת אומרת, האמא הקודמת שלי, אני יודעת שהיא גרה בארץ אחרת בכלל אבל אני לא יכולה להגיד שאני לא מתגעגעת אליה.
אמא שלי הייתה שונה לגמרי מאמא שלי עכשיו.
הכי כיף עם אמא שלי, אפשר לדבר איתה על הכל ולצחוק איתה, אבל היא כמעט אף פעם לא בבית. היא עובדת כמעט כל היום, היא נוסעת בבוקר וחוזרת בלילה ככה שאין לה כלכך הרבה זמן אלי.
אבא שלי רוב הזמן בנסיעות לחו״ל, עובד.
אני זוכרת שכשהייתי עדן, כל הזמן חשבתי על איך זה כשיש לך אבא, אבל עכשיו, אבא שלי בקושי נמצא בבית ככה שזה לא שינוי כזה גדול.
יש לי אח גדול, עומר, בן 19, בצבא.
הוא ממש דומה לי, גם לו יש שיער שטני ועיניים כחולות וגם הוא גבוה וחטוב.
הוא ומיקה זוג כבר שנה וחצי.
זה יוצא שרוב הזמן עומר בצבא, אמא בעבודה ואבא בחו״ל, אז יש לי בית ריק.
״נו, זוהר, אז היום תומר חוזר מתאילנד?״
רוני שאלה והנהנתי.
״מתרגשת?״ מאיה שאלה וגיחכה.
״כן ברור״ אמרתי. כן שמחתי שתומר חוזר, התגעגעתי אליו בחודש הזה, אבל כשהוא יגלה על כל העניין עם מאור… אין לי כוחות אפילו לחשוב על מה שיקרה.
״נו מה ישלך היום זוזקי את חולה או משהו?״ רותם שאלה כשראתה את המבט שלי ונתנה לי מרפק בבטן.
״לא, סתם נו..״ מילמלתי.
״אנחנו מכירות אותך יותר מידי טוב ככה שלא תוכלי להתחמק מזה״ מאיה אמרה וצחקה.
״סתם אין לי כוח שכשהוא יחזור הוא יגלה על מאור וכל זה״ אמרתי.
״נו זוז מה את בלחץ מזה תומר לא טיפוס קנאי״
״וחוץ מזה, לא קרה כלום עם מאור״
״כן, הוא בסך הכל ילד חדש שהגיע וקצת נדלק עליך…״
״וקשה להאשים אותו״ הם אמרו וצחקנו. הם צודקות, לא עשיתי שום דבר רע.
הגענו כעבור חצי שעה לבית ספר.
מאור בדיוק עבר בריצה, זרק לי קריצה והמשיך. רוני רותם ומאיה צחקקו.
נכנסנו לכיתה והתחיל שיעור ספרות.
הוצאתי את הטלפון מתחת לשולחן ועברתי קצת על הודעות.
תומר כתב לי שהוא בדרך לשדה תעופה ועוד עשר וחצי שעות הוא כבר אצלי.
מאור כתב לי אם בא לי להבריז ממתמטיקה וללכת לפרוזן, הסכמתי, גם ככה אני לא באמת צריכה את השיעורים האלה… אני יודעת את כל החומר, למדתי כבר הכל לפני שבע עשרה שנים, וגם ידעתי שאלו השעות האחרונות שאני באמת יכולה להיות עם מאור בלי שתומר יכעס.
הגעתי לחנות בשעה שקבענו וישבתי על הדלפק, חיכיתי עשר דקות והוא לא הגיע. עשרים דקות. חצי שעה. ארבעים דקות.
ממש התעצבנתי וגם נעלבתי, הוא מבריז?! לקחתי את הפרוזן שלי ובאתי לצאת בחזרה לבית ספר ואז בדיוק מאור הגיע.
הוא חייך וגירד בראשו בעצבנות.
״אני מצטער ממש״ הוא אמר.
״לא נורא גם ככה לא היה לי כל כך מצב רוח לפרוזן״ אמרתי ביובש וזרקתי את הפרוזן שלי, שכבר היה מגעיל, לפח.
״נו חכי שנייה זוהר אני באמת מצטער הייתי צריך לכתוב לך שאני יתעקב״ הוא אמר ועצר אותי בידו. המגע שלו גרם לי לצמרמורת, הוא היה כלכך יפה! שיער שחור קצר ועיניים ירוקות זוהרות, שרירי וגבוה.
רגע! מה אני עושה? היום תומר חוזר! ואני חושבת בינתיים על כמה מאור נראה טוב! אוף, אני כזאת חברה גרועה!!
השתחררתי מאחיזתו, מלמלתי משהו על זה שרותם מחכה לי והלכתי משם.
הייתי צריכה קצת זמן לעצמי.
פתאום נתקעתי במישהו,
הרמתי את הראש וזאת הייתה אישה, בשנות השלושים שלה.
״אוי חמודה את בסדר?״ היא שאלה וסידרה את בגדיה בינתיים.
״כן לא קרה כלום״ חייכתי חיוך מאולץ.
היא נראתה לי מוכרת, מוכרת בקטע מפחיד.
פתאום הבנתי. העיניים החומות הגדולות, השיער השחור שאסוף בפקעת מרושלת, החיוך המתנצל. זאת ליאור אהרוני.