כשנפגש שוב

יצאתי מהבית שלי, לא ידעתי לאן אני הולכת, רק ידעתי שאני חייבת לצאת מהבית. האווירה בחוץ הייתה מרגיעה, השמים שהיו תכולים בתחילת היום החלו לתפוס גוון ורוד-סגלגל והיו כמעט עירומים, העננים היחידים באופק היו רחוקים מאוד וכמעט נעלמו גם הם.
נעצרתי לרגע ונשמתי עמוק, התרכזתי בנשימה שלי כאשר הרגשתי שאני רגועה מספיק המשכתי ללכת. נעצרתי פעם נוספת, הייתה לי תחושה שעוקבים אחרי, הסתכלתי לכל הכיוונים וכשלא ראיתי כלום נרגעתי. לפני שהמשכתי ללכת שוב, הסתכלתי מסבבי בפעם האחרונה, ראיתי צללית שחורה בזווית העין המראה גרם לי לקפוא במקומי. 'אני סתם מדמיינת, הרגע יצאתי מהבית. זה לא יכול להיות שמישהו עוקב אחרי.' המחשבה הזאת הרגיעה אותי מעט אך עדיין נותר בי צל של ספק.

המשכתי ללכת אך הפעם מהר יותר, נעצרתי לבסוף כשהגעתי לפארק. התיישבתי על ספסל ונחתי, ההרגשה שעוקבים אחרי עזבה אותי עשר דקות לאחר המקרה ועכשיו, אחרי חצי שעה של הליכה אני כבר לא חושבת על כלום. הרוח מעיפה את שערי אחורה ואני עוצמת את העיניים ומתענגת על ההרגשה.
"סליחה." פתחתי את עיניי במהירות ונדרכתי.
"אני יכול לשבת כאן?" הוא המשיך ושאל.
"בטח," עניתי וזזתי מעט כדי שיוכל לשבת. לא הבנתי למה הוא לא יושב על אחד הספסלים האחרים שהיו באזור, הפארק היה נטוש מלבדנו. הסתכלתי על האדם שהתיישב לידי, הוא נראה לי מוכר אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה אני מכירה אותו. לאחר כמה שניות של הסתכלות עליו קפץ לי שם לראש.
"אבידור," מלמלתי, ניסיתי להבין למה הוא מזכיר לי את השם הזה. הרמתי את ראשי מעט וגיליתי שהוא מסתכל עליי.
"באמת תהיתי אם את זוכרת אותי," הוא אמר, אני מניחה שההבעה על הפרצוף שלי הביעה בלבול כי הוא המשיך: "חשבתי שאמרת את השם שלי."
"השם שלך זה אבידור?"
"אז את לא זוכרת אותי," הוא קבע ואני הנדתי בראשי.
"אני אמורה לזכור אותך?" הוא לא ענה לי, הוא הוציא ארנק מהכיס הפנימי של המעיל שלו. מהארנק הוא הוציא תמונה והושיט לי אותה. "הנה, תראי." הוא הצביע על ילדה קטנה בפינה הימנית של התמונה. כיווצתי את עיניי במאמץ.
"זאת אני?" שאלתי והוא צחק.
"לא, זאת הבת שלי. את לא זוכרת גם אותה?" הוא שאל והסתכל שוב על התמונה שהושיט לי לפני רגעים ספורים.
"לא."
"אני חושב שאני צריך ללכת. קחי, אל תפתחי את זה עד שתזכרי בי ובילדה שלי. זה חשוב מאוד שתגני על זה. אני יכול לסמוך עלייך?" הוא הוציא מכיס אחר מעטפה לבנה והושיט לי אותה, לקחתי את המעטפה מהיד של בהיסוס. "כן," אמרתי. הוא התרחק במהירות מהספסל ובעודו מתרחק אני שקעתי בהרהורים. לא שמתי לב שהגוון של השמיים כבר התחלף לסגול כהה. תחושת עייפות הכתה בי והחלטתי ללכת הביתה. זה היה יום ארוך ואני לא מצפה למחר.