הסיפור של גילי – פרק 5

זהו. זה הגיע. היום הגדול- מסיבת סילבסטר, ה-31 בדצמבר. התלבשתי מהר- השמלה האדומה היפה עם החגורה שנוי הביאה לי. נעלתי את נעלי הבובה השחורות והמבריקות שלי.
נעמדתי מול המראה ובחנתי את עצמי. דווקא נראיתי ממש טוב בשמלה הזאת. סירקתי במהירות את שיערי ופיזרתי אותו על כתפי.
ירדתי במהירות במדרגות. נוי וירדן כבר מחכות לי בחוץ.
בנסיעה עד לבית של נוי, אמא לא דברה. היא רק הביטה בי מפעם לפעם דרך המראה. עיניה שיגרו אכזבה מהולה במשהו שלא הבנתי.
"קרה משהו?" שאלתי לבסוף.
"לא. לא ממש." אמרה וחזרה להביט קדימה, אל הכביש.
"נו אמא. מה קרה?" –"את יודעת מה היה אתמול?" שאלה.
"ה-29." –"לא, לא זה." אמרה וחזרה להביט בי מבט קצר. "אתמול היה היום הולדת של אופיר."
"וואו. ו…?" שאלתי בציניות, חוזרת לבהות מבעד לחלון.
"סתם…" אמרה אמא.
"ובסוף הוא עשה מסיבה?" שאלתי.
אמא הנהנה קלות ועצרה מול הבית של נוי, צפצפה שתצא ונשענה לאחור על הכיסא.
"ו…?" שאלתי. היא רק הסתובבה אלי ונעצה בי מבט. "מה?" שאלתי, "בקשר לזה שלא הלכתי? גם ככה הוא לא סובל אותי! וחוץ מזה, יש לו מספיק חברים ככה ש…" –"היי" צייצה נוי ונכנסה, מושכת אחריה את ירדן. רוח קלילה ומקפיאה נכנסה יחד איתה לרכב. אמא הגבירה את החימום, והתניעה את המכונית.
שתקתי.
"קרה משהו?" לחשה נוי.
"ממ.. מה? לא, כלום." שיקרתי.
במשך כל הנסיעה ירדן פטפטה על דניאל וניסתה לפענח עם נוי את זה שדניאל הציע לה לצאת איתו למסיבה הערב. אני רק בהיתי דרך החלון, מבזיקה מדי פעם מבטים קצרים אל עבר המראה הקדמית. בוחנת את מבטה של אמא.
המכונית נעצרה מול הכניסה החיצונית לאולם הספורט. נערים ונערות רבים שהו ברחבת הדשא שמחוץ לאולם, מפטפטים וצוחקים בחבורות.
"קדימה," מלמלתי אל נוי וירדן.
יצאתי אחרונה מהרכב והסתובבתי אל אמא. "תהיי זמינה בפלאפון," אמרה וחייכה.
הנהנתי וסגרתי את דלת המכונית, מזדרזת להשיג את ירדן ונוי שממש דהרו אל האולם.
נכנסנו לאולם. אורות בכל מיני צבעים הופיעו ונעלמו על רחבת הריקודים. מוזיקה קצבית נשמעה. קרוב לדלת הכניסה השניה עמדו שולחנות מכוסים מפה לבנה שנצבעה בצבעי האורות מדי פעם, ועליהם כוסות שתייה, מתקן פופקורן גדול, שקיות נייר ארוזות אחד על השניה וגריל מיוחד של נקניקיות.
בקבוקי שתייה קלה נעמדו זה לצד זה מתחת לשולחן, ותור ארוך של ילדים ניצב מול שולחני האוכל.
הנחנו את התיקים שלנו על מושבי האבן שבצד השמאלי של האולם וניגשנו לקחת פופקורן.
"אני מתה על הפופקורן שלהם," אמרה ירדן בעודה תוחבת לפיה כמות מכובדת של פופקורן. נוי הנהנה ולגמה מהקולה שלה.
הדי-ג'יי החליש מעט את המוזיקה, "ילדים וילדות, בית ספר עירוני ב', ערב סילבסטר ש-מממח לכולם, אני הדי-ג'יי, Dj America, נעים לי מאוד. אתם מוכנים להתחיל מסיבה מטוררררפת?!"
עוד ועוד תלמידים נכנסו אל האולם והתקבצו ברחבת הריקודים, צוחקים וצוהלים.
"קדימה, בואו," אמרה נוי וגררה את ירדן ואותי אל הרחבה.
הדי-ג'יי החליף את השיר לשיר קצבי יותר. כמה ילדים החלו לרקוד בחבורות, קופצים ושרים בזיופים את מילות השיר.
נוי צחקקה, ודחפה מרפק לירדן, מסמנת לה להסתובב.
דניאל הלך לעברה, כשחיוך מרוח על פניו. "והערב שלי רק מתחיל…" צחקה ירדן לעברינו ודילגה אל זרועותיו של דניאל, מנשקת אותו נשיקה חטופה על שפתיו והולכת איתו לצד השני של האולם, מסמנת אלינו בידה "אחר כך".
גלגלתי עיניים ופניתי לנוי, "הי, ראית את תומר?"
"תומר?" אמרה נוי בציניות, "הוא בטח בבית, מכין שיעורים ומוריד מבחנים לשנה הבאה מהאינטרנט כדי להתכונן אליהם…" צחקקתי, מדמיינת את תומר חורש עכשיו בבית, לבד כשכולם נהנים. הוא באמת טיפוס כזה, ככה שזה לא ממש קשה לדמיין את זה.
"האמת שכבר התכוננתי למבחן הזה," הקפיץ אותנו קול מאחורה, "וכדאי שגם את תלמדי ראש כרוב, זה יהיה לך קשה…"
"תסתום כבר, תומר," הפטירה לעברו נוי ובחנה את ציפורניה בכעס, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מרוגזת.
צחקקתי ודחפתי קלות את תומר לעברה, "נו קדימה, גם עכשיו?"
הם הבזיקו מבט אחד לשניה, "כן…"
נאנחתי. מאז כיתה ו' הם ככה. כבר ארבע שנים כמעט. "מאוד בוגר מצדכם…" אמרתי, מגלגלת עיניים.
"את חייבת להפסיק לגלגל עיניים," העירה פתאום נוי, "את עלולה להיתקע פוזלת…"
-"כאילו, כמוך?" לחש לה תומר, וזכה בסטירה מצלצלת.
"משוגעת!" הוא קרא, משפשף את לחיו האדומה. צחקתי. "יש דברים שכנראה מעולם לא ישתנו.." אמרתי.
"כמו זה, למשל?" שאלה נוי, וסימנה לי בעיניה להסתובב.
סובבתי את ראשי ימינה.
אופיר עמד שם, נשען על אחד ממושבי האבן בצד האולם, ומתעסק בכוס קלקר מקומט שהחזיק בין שתי ידיו.
"מה?" שאלתי והחזרתי את מבטי אל נוי ותומר.
"אני לא רוצה לשמוע…" אמר תומר, בעודו מרים את ידיו כמו חנון והסתובב, קורא לאחד הבנים בכיתה שהבחין בו. ילד משועמם.
"מה 'מה'?" שאלה נוי, "אוי, תודי כבר…"
"על מה?" שאלתי.
"את דלוקה עליו גילי. תמיד היית, ותמיד תהיי."
"לא, אני לא!"
"כן, את כן!"
-"מה כן?" צייצה-שאלה ירדן מאחורינו, מחזיקה בידו של דניאל מאחורי גבה.
"שלום לך בוגדת. מה קרה, באת לבקש ניחומים?" שאלה נוי בציניות וצחקקה. "גילי. היא מכחישה שהיא דלוקה על אופיר."
ירדן פלטה נחרת בוז.
"את רואה?" אמרתי לנוי, "אפילו ירדן מסכימה איתי שאני לא…" –"דהה! זה יותר שקוף ממים!" אמרה ושילבה את ידיה.
"ממ.. מה?!" שאלתי בהפתעה, "בוגדת!"
"נו, לכי אליו כבר!" אמרה נוי.
"כנראה את באמת קשת הבנה. אני – לא – אוהבת – את – אופיר!" אמרתי, מדגישה כל מילה. "עכשיו הבנת?"
"כן… בטח," אמרה נוי ושילבה גם היא את ידיה.
"למה את חושבת ככה לעזאזל?" שאלתי אותה.
"כי כולם רואים את זה…" נאנחה נוי, "אתם כמו זוג נשוי, רבים, צוחקים, משלימים, יורדים אחד על השני, ושוב משלימים…"
"את פשוט טועה." אמרתי לה, זורקת לעברו מבט חפוז, מקווה שנוי או ירדן לא שמו לב.
הוא הביט בי ומיד הפנה את מבטו.
חזרתי להביט בנוי.
היא חייכה חיוך דק. שיט…
"פשוט תודי בזה וזהו, את מ א ו ה ב ת!" לחשה לי נוי, ברגע שתומר התקרב.
"תראו," אמר, והושיט את ידו קדימה ממאחורי גבו. הוא החזיק משהו חצי שקוף וגדול. "מה זה?" שאל נוי. "זה בקבוק, סתומה אחת…" הפטיר תומר.
"די, תשבע!" אמרה נוי וחטפה את הבקבוק מידו, בוחנת אותו, "התכוונתי למה זה?"
"אמת או חובה."
"מה?" שאלתי בהפתעה, "י משחק אמת או חובה? במיוחד פה?" אמרתי והושטתי את ידי לפני, כמראה לו את האולם מפוצץ הילדים הרוקדים. "אנחנו במסיבה של תיכון, ולא מסיבת יום הולדת של ילד בן עשר מתלהב…" אמרה נוי.
"אבל למה לא," אמרה ירדן שעד עכשיו פלרטטה בשקט עם דניאל, ונטלה את הבקבוק מידיה של נוי, "זה דווקא יכול להיות מגניב.
"מה?! אין מצב!" קראה נוי.
"בואו נעשה הצבעה," אמרה בילדותיות ירדן, "מי בעד משחק?" היא ותומר הרימו את ידיהם. היא הבזיקה מבט אל דניאל. "דניאל?" הוא הרים את ידו באי חשק, למרות שמרח במהרה חיוך מאושר ודבילי על פניו.
"יפה. ומי נגד?" נוי מיהרה להרים את ידה. הרמתי את ידי באדישות, בודקת עוד פעם אחת את אופיר, שעדין לא זז ממקומו על הספסל. הוא הביט בי. גם בחושך המהבהב הזה היה ניתן לראות אותו מביט בי. אחרי שלוש שניות הפנינו את מבטו יחד לכיוון אחר.
"יופי, זה שלוש נגד שתים, משחקים," אמרה כמו תינוקת וקיפצצה עם דניאל החוצה. "נו, אתם באים?"
"למה אנחנו עושים את זה בחוץ, בדיוק?" שאלתי, משפשפת את זרועותיי, ומנסה לחמם אותן מעט. "מקפיא פה…" –"…כמו פריזר!" השלימה נוי.
"תתמודדו…" הפטירה ירדן. אני שונאת כשהיא אומרת את זה! והיא יודעת את זה…
היא התיישבה על אחת ממדרגות האבן שמובילות לקומה השניה של אולם הספורט (לא שמישהו נמצא שם או משתמש בזה לאיזושהי מטרה…).
דניאל התיישב לצידה, ולידו תומר.
נוי ואני התיישבנו לצידה האחר של ירדן באי חשק.
"טוב, קדימה," אמרה וסובבה את הבקבוק.
"אני לא מאמינה שאני מפסידה מסיבה כל כך טובה בשביל… בשביל זה!" לחשה לי נוי.
"ששש!" השתיק אותה תומר. "אוי, תשתוק כבר חמור!" היא לחשה לו. הוא הבזיק לה חיוך ממזרי וחזר להסתכל על הבקבוק שהמשיך להסתובב.
הבקבוק נעצר כשהפקק מכוון אל נוי ואחורי הבקבוק.. עלי.
"גילי," חייכה נוי חיוך ממזרי, "אמת או חובה?"
-"חובה."
"ושזה יהיה עסיסי, כן?" חייכה ירדו חיוך דבילי.
"טוב… חובה עליך…" התחילה נוי. היא קמה ממקומה ונגשה אלי, רוכנת לאוזני ולוחשת, "חובה עליך…"

**אחרי שלוש שניות**

"מה?!" צרחתי, "לא! אין מצב שאני…" –"שש!" לחשה באוזני, "שהם לא יידעו…" אמרתי וקרצה לי.
"בלחי כן?" –"לא!" אמרה נוי והביטה בי במבט המום, "מה את בתולה קדושה? נו, קדימה, קדימה!"
"הוא ישנא אותך יותר על זה, את יודעת…" אמרתי, מתרוממת ומסדרת את שמלתי.
"כן, כן, בטח. תלכי כבר!" אמרה ודחפה אותי לכיוון האולם.
"את תשלמי על זה, נוי!" קראתי מאחורי, "אני לא יכולה להתחרט?"
"מה שזה לא יהיה, חובה זה חובה." אמר תומר בחיוך מתגרה ומרגיז למדי.
"תשתוק!" אמרתי. "בבקשה?" שלחתי לעברה של נוי מבט מתחנן.
"לכי כבר!" היא קראה לי. הבזקתי לעברה פרצוף זועף וכועס.
הסתובבתי לכיוון האולם, רוטנת לעצמי ומקללת בשקט את נוי הארורה, ואת תומר החמור.
"כלבה…" סיננתי, והבזקתי מבט עצבני אחרון אל נוי והחבורה. הם הביטו בי בציפייה. נוי סימנה לי להזדרז בידה.
הנדתי את ראשי ונכנסתי לאולם. המוזיקה הייתה הרבה יותר חזקה ממה שנראה שהיא בחוץ. חיפשתי במבטי אחריו. "הוא לא הלך…" מלמלתי לעצמי, "אחרת הייתי רואה אותו…"
ואז מבטי נתקל בו. הוא בדיוק עשה דרכו חזרה משולחן האוכל, אל המקום שהוא לא זז ממנו כל אותו הזמן- ספסל האבן שבקצה האולם. נדתי שוב בראשי ולקחתי נשימה ארוכה.
"קדימה. תראי להם…" מלמלתי לעצמי וצעדתי קדימה, לעברו.
כשהייתי במרחק של פחות משני מטרים ממנו, הוא הבחין בי. עיניו החומות ננעצו בי, ומדי פעם רפרפו לכיוון אחר בביישנות.
ברגע האחרון השתפנתי, ופניתי ימינה, מפלסת את דרכי בין הנערים הרוקדים. נוי עמדה מול הכניסה האחורית של האולם, נשענת על המשקוף. מבטה היה נעוץ בי. היא הנידה בראשה. "פחדנית," אמרה בלי קול. קפצתי את אגרופי וחזרתי אחורה.
גבו היה מופנה אלי, והוא לא שם לב אלי. "יופי…" חשבתי. טפחתי בעדינות עם אצבעותיי על כתפו השמאלית. "אהמ… אופיר?" הוא הסתובב לכיווני. על פניו הייתה ארשת מופתעת.
צמצמתי את הפער שהיה בינינו ורכנתי אליו, מצמידה את שפתי בעדינות על שפתיו. הן היו רכות וחמימות. במפתיע, הוא לא ניסוג אחורה, אלא עמד שם, מופתע כנראה… (די כמוני, על האומץ הזנותי שהיה לי פתאום).
ניתקתי ממנו ולחשתי, "יום הולדת שמח." ומיהרתי לעוף משם.