רוצה לטלטל, רוצה לוותר.

אל תחשבי על אם הקטע ייצא יפה או לא. פשוט תכתבי. הרי את בוכה. בוכה ללא הפסקה. אז תכתבי למה.
אבל אני לא יודעת למה.
אני ריקה. פשוט ריקה. אני נושאת גוף שמלא באיברים, מפוצץ בדם. אבל ריק. פשוט ריק.
כל פעם אני מוצאת משהו שימלא אותי מחדש. אבל הפעם לא מצאתי. חיפשתי. באמת שחיפשתי.
משהו להאחז בו, משהו להישען עליו, משהו שימלא אותי. חיפשתי ולא מצאתי.

״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד, ברוך שם כבודו מלכותו, לעולם ועד״.
אני לוחשת. פעם ועוד פעם. ממשיכה ללחוש עד שאני מרגישה קצת פחות טמאה. מחוללת. ריקה.
״ואהבת את ה׳׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״. ממשיכה לדקלם. צמאה למשמעות.

לפעמים זה מתיש. המירוץ הזה. המרדף שלא פוסק. והלוואי, הלוואי שיכולתי לדעת איך עוצרים את הרכבת הזו. הלוואי שיכולתי לרדת ממנה. לא לתמיד. רק פסק זמן ארעי שיגרום לי לנשום. להרגע. לתת לאוויר שאני נושמת למלא אותי ולסלק את כל הריקנות הזאת שהצטברה.
ואז לעלות בחזרה על הרכבת.

אבל אי אפשר.
אני רוצה לבעוט. אני רוצה להרוס. אני רוצה לקלקל. אני רוצה להשמיד. אני צמאה לזה.
אבל אי אפשר.
אני רוצה לצלק. את עצמי. את כולם.
אני רוצה לטלטל. אני רוצה לוותר.
אבל אי אפשר.

בעצם אפשר,
קוראים לזה מוות.