רוח רפאים

היא נהגה במכונית, וידו הקרירה והשקופה נגעה בירכיה.
היא הצטמררה, מעולם לא אהבה קור במיוחד את זה שבא מאנשים כמוהו, או שיותר נכון לומר רוחות רפאים כמוהו? היא לא הייתה בטוחה ולכן הניחה לעניין והתרכזה בכביש.
היא לא הסתובבה להביט בו, למרות שרצתה מאוד, מפני שהיא ידעה כי ברגע שתביט בפניו הוא יעלם כמו בכל שאר הפעמים, והיא לא תרגיש יותר את מגע ידו ולא תישמע יותר את קולו הלוחש בהתגרות את שמה.
הדבר המדהים, כביכול, היה שהייתה לו הבחירה לחלוף מבעד לדברים או להתנגש בהם.
לתת להם לחלוף בעדו או להתנגש בו. היא לא סבלה את הבחירה שלו לגעת בדברים, או במילים פשוטות יותר, בה ובגופה, פעם אהבה אותו, אך זמן קצר לפני שמת האהבה כמעט ודעכה לגמרי. ולצערה הרב כמעט. יד הרפאים שלו החלה להוריד את החצאית שלה, היא נשכה את שפתה ועצרה את המכונית באמצע הכביש הנטוש.
"זה לא יכול להמשיך ככה, אני אוסרת עליך לגעת בי." היא אמרה בקול תקיף. הוא גיחך, היא ידעה שזהו אחד מהרגעים אשר תמיד שעשעו אותו גם בלי להביט בפניו. אך הוא הוריד במשיכה נוספת את הגרביון אשר היה צמוד לרגליה.
"מה אמרתי!" היא צרחה, ידה חלפה מבעד לפניו. האכזבה רטטה בה כמו זרם חשמלי.
כמה היא רצתה לראות את עור פניו נפגע, כמה רצתה שירגיש את הכאב, ושוב ברגע שהביטה בפניו הוא נעלם.
היא התכרבלה לכדור, היא רעדה מכעס ומצער על גורלה, עם כמה שלא סבלה אותו היא המשיכה לאהוב אותו, בשארית האהבה שעוד הייתה לה.
כל פעם מאז שהייתה בבית הקברות מאז ההלוויה שלו הוא הופיע לידה, וכאשר הייתה מביטה בפניו תמיד היה נעלם. הם התקרבו לפעם השלושה עשר שהייתה בבית הקברות. לאחרונה הוא היה חצוף יותר, הרשה לעצמו הרבה יותר משהיה צריך. אך היא חזרה שוב ושוב לבית קברות, ושוב ושוב היה מופיע לידה וכל פעם הייתה גרועה יותר.
"פעם אחת אחרונה." לחשה לעצמה והחלה לנסוע במהירות לבית הקברות. זהו ואז לעולם לא תחזור לשם. היא צריכה להתמודד עם הכאב שכרוך באיבוד אנשים, היא צריכה להפסיק לאהוב אנשים שמנצלים אותה או במילים פשוטות יותר הפעם הזאת לא הייתה צריכה לקרות.
אבל הוא היה החולשה שלה, היא החנתה את המכונית בצד הכביש ונעמדה בשער בית הקברות. היא חשבה לעצמה שהיא צריכה הגנה ממנו, למקרה שתוכל להפתיע אותו ותנעוץ את הסכין בו… היא החלה לצחוק. מה יקרה לרוח רפאים אם ינעצו בה סכין, והאם באמת בכלל תעשה זאת. אך עדיין לקחה את האולר איתה ונכנסה לבחת קברות.
הוא הופיע, היא ניסתה לא להביט בפניו אך הוא תפס בפניה באלימות והרים אותן. הוא גיחך, הבעתו מרושעת ושערו כמו תמיד סתור לצד. רק שמשהו לא בסדר.
"לא!" צרחה ונעצה את מבטה בפניו שוב, אך הוא לא נעלם. זה לא מה שרצתה. הוא חייך. כל המשיכה שלה אליו נגמרה באופן חד וחלק. הוא הרים אותה ואז הפיל אותה באלימות ארצה.
הוא בעט בה וצחק. "אני באמת יכול." הוא אמר בהפתעה וחייך את החיוך הזדוני שהיא החלה לתעב. הוא התקרב אליה, ועשה כרצונו.