Death bar

"בוא נלך לבר" רון הציע
ככה זה התחיל.
זה היה לילה נעים, מושלם לבר.
בדיוק החברה שלי זרקה אותי והייתי על הקרשים.
כך כשרון הציע שנלך לבר בשביל לעודד אותי לא רציתי בכלל לענות.
מצד אחד, אני מתחרט על הרגע שהסכמתי לבסוף.
מצד שני, אם הייתי עומד על ה'לא' שלי, לא הייתי מכיר אותה.
הגענו לבר שנפתח לא מזמן ממוקם בקצה של העיר. ממש בקצה, מבודד מן הבניינים ומן הבתים.
המקום היה מלא עד אפס מקום ולהשיג את הברמן היה סרט.
כשהזמנתי את המשקה הרביעי שלי ראיתי אותה.
היא רקדה במרכז הרחבה כשבירה מוחזקת בידה הימנית, מותניה זזו בהתאמה מושלמת למוזיקה המתנגנת ברקע.
לא הייתי היחיד שהבחין בה. מסביבה עמדו גברים חלקם עם בנות זוג, אך זה לא מנע מהם לבהות בה מסתחררת באושר על הרחבה.
אפילו הבנות הביטו בה בתמיהה, או בקנאה.
היא לא הפסיקה לרקוד כשעיניה עצומות וחיוך מרוח לה על הפנים. היא לגמה מדי פעם מהבירה שבידה ואני התאהבתי מכל שניה ושניה שהבטתי בה.
לפתע ניקול כבר נעלמה ממחשבותיי והרגשתי הקלה שאני יכול לבהות בבחורה הזאת עם החיוך של הילדה מבלי להרגיש רגשי אשמה.
באותו רגע הודיתי לניקול שזרקה אותי.
רבים מהגברים ניסו לרקוד איתה, אך היא רקדה תמיד לבד. היא לא דחתה אותם או הרחיקה אותם. היא פשוט רקדה לבד והם אף פעם לא בקצב שלה אז הם ויתרו לבסוף וחזרו לקהל הצופים.
'אלה'. כן זאת לגמרי המילה המתאימה למה שהיא הייתה.
גופה מתנועע וקימוריה זזים יחד איתה בעונג לכל עין של גבר.

מאז אותו לילה אני מגיע בקביעות לבר הזה. בר dance שנמצא בקצה של העיר, היכן שהלבד נמצא.
היא מגיעה כל לילה לרקוד, כל לילה לבד. אף פעם לא ראיתי אותה באה עם מישהו או עם חברה. תמיד מגיעה לבד עם שמלה קצרה ועקבים שמונחים בצד כל הערב בזמן שהיא כובשת את הרחבה.
חודשיים עברו ואני עדיין מגיע מדי לילה לצפות בה.
התאהבתי בה, בריקוד חסר הדאגות וברגליה היחפות אשר משאירות את סימניהן על רצפת המועדון.
למדתי כל צעד וצעד שלה, היכן היא מניחה את נעליה ואיזה בירה היא שותה.
לפתע רק לצפות בה לא היה מספק. רציתי להכיר אותה. רציתי להכיר כל חלק שבה ולדעת אותו.

קניתי את הבירה שהיא אוהבת וניגשתי לרקוד איתה ברחבה.
היא התנועעה שם במרכז הרחבה כשעיניה עצומות ושיערה הזהוב מתנופף בקלילות נעימה.
ניגשתי אליה והתחלתי לרקוד איתה, בהתחלה במרחק מסוים מתאים צעדים איתה, עומד בקצב שלה.
כל העיניים היו עלינו אבל העיניים שלי היו עליה, רוקד איתה בתיאום מושלם כשעיניה עצומות וחיוך רחב על פניה.
המשכתי לרקוד איתה בתיאום מושלם ומתישהו בזמן הריקוד היא פקחה את עיניה לראשונה וסוף סוף זכיתי לראות את עיניה.
שילוב של חום כהה עד שחור עם נקודות אפורות. בחיים שלי לא ראיתי כאלה עיניים מסקרנות.
מכירים את זה כשאומרים שאפשר לראות עד כמה בן אדם עמוק לפי העיניים שלו?
ובכן לא האמנתי בזה עד עכשיו.
היא המשיכה לרקוד במרחק מסוים ממני אך לא שברה את קשר העין, אני המשכתי לבהות בעיניה הגדולות אשר שאבו אותי אליהן והמשכתי לעמוד בקצב שלה.
הושטתי לה את הבירה האהובה עליה והיא חייכה ולקחה אותה מידי.

במשך החודש הבא מערכת היחסים שלנו הייתה בנויה על כך שאני רוקד איתה במרחק מסוים עם עיניים פקוחות ואני מספק לה את הבירה.
עדיין לא מצאתי את זה מספק. רציתי להכיר אותה.
כל כך רציתי להכיר אותה.

עשיתי את הצעד הראשון לאחר חודש וחצי שאנחנו רוקדים, הנחתי לה יד על המותן, בהתחלה עיניה היו קודרות אך אחר כך הריקוד היה עוצמתי והרבה יותר צמוד. העיניים של כולם היו עלינו.
"מופע הערב" ככה הברמן אמר לי כל פעם שקניתי את הבירה.
זה היה מדהים להחזיק אותה בין זרועותיי כשהיא מזיזה את גופה מצד לצד בכזאת התלהבות.
אני כבר הייתי מכור.
כל יום חיכיתי רק לערב שאוכל לרקוד איתה ולתת לה את הבירה שהיא כל כך אוהבת.

עם הזמן התחלנו לדבר.
מסתוריות כזאת אף פעם לא פגשתי.
היא ידעה עליי הרבה יותר ממה שאני ידעתי עליה.
בפעם הראשונה ששאלתי לשמה היא ענתה "מורל"
אך למחרת אותו יום היא אמרה "מעיין"
היה גם "מיתר"
וכששאלתי אותה מה הקטע עם שמות שמתחילים ב-מ' היא פשוט חייכה ואמרה שהם מזכירים לה איכשהו 'מוות'.

עברה שנה, והבר הזה הוא המקום הכי אהוב עליי בעולם.
כבר לא רציתי ממנה יותר, הייתי מוכן לקבל ממנה רק את מה שהיא נותנת. פיסות מידע קטנות שחודרות לליבי ומשגעות אותי לאט לאט.
הפכתי לשלה ואני בטוח שהיא ידעה את זה.

יום אחד היא לא באה והמקום נראה חסר חיים. הרחבה נראתה ריקה לפתע ללא גופה המתנועע. אף אחד לא העז לדרוך שם במרכז הרחבה, זה היה המקום שלה.
כולם הרגישו את זה, אפילו הברמן שאל מה עם המופע.
לא ידעתי מה לענות.
גם למחרת היא לא הגיעה.
ובימים הבאים לא היה זכר אליה.
המשכתי להגיע מדי ערב לבר והמשכתי לקנות את הבירה שהיא כל כך אוהבת כשעיניי מביטות למרכז הרחבה בתקווה לבואה.

עבר שבוע ולא ראיתי אותה.
ריקנות כזאת לא הרגשתי אפילו כשאבא שלי נפטר.
הרגשתי כאילו חלק בי נעלם ואין סיכוי שאמצא אותו.
וזה היה די טיפשי בהתחשב בזה שלא הכרתי אותה בכלל אבל כמו שאמרתי הפכתי לשלה. משועבד ומכור לכל דבר בה.

רון זרק עיתון לידיי בהכרזה "זאת לא הבחורה שלך שם למטה?"
ובכן זאת כן הייתה הבחורה אך היא אף פעם לא הייתה שלי.
תמונה שלה עמדה של עם חיוך של ילדה ועיניים מהפנטות.
מתחת לתמונה היה כתוב:
"עדן גולד ז"ל, סטודנטית לרפואה התאבדה ביום רביעי האחרון"
מה הרגשתי?
אני לא יודע.
אני לא חושב שהגדירו את הכאב הזה.
הרבה יותר משברון לב והרבה יותר מאבל.
המשכתי לקרוא את הכתבה המתלווה לכותרת.
"ביום רביעי האחרון עדן גולד הבת של מנהל חברת 'גולד' משה ואשתו דוגמנית לשעבר מוריה, שמה קץ לחייה.
סיבות ההתאבדות נשארות בגדר שאלה.
חבריה מרבים להגיד עד כמה ילדה שמחה היא הייתה וסימנים לדיכאון אף פעם לא נראו אצלה.
הוריה כואבים את המוות וסגורים במשך כל סוף השבוע בביתם.
המרצה לאומנות הראתה לנו את ציורה האחרון אשר מסמן כסימן מקדים להתאבדות שלה"
ומתחת למילים אלו הייתה תמונה של ציור, הקריקטורה הראתה כמעט באופן מושלם את הבר שלנו, ובאמצע הרחבה שני דמויות שחורות חסרות פנים רוקדות בתיאום מושלם.
ובפינה בצד, איפה שבבר האמיתי כתוב "dance bar" היא כתבה במילים גדולות ובולטות "death bar"