בעייה גולשת במורד הגרון

זה קרה מהר כלכך מהרגע שבו הנחתי על לשוני את הגלולה הראשונה ועד הנשימה האחרונה, המצמוץ האחרון, המבט האחרון, הדמעה האחרונה שזלגה לי על הלחי.
כל גלגולה שגלשה במורד גרוני הזכירה לי סיבה נוספת למה החיים הם לא לכל אחד וכמה שאני לא כל אחד.
איך שהכל התחיל אי שם כשעוד הייתי קטנה כלכך אבל ידעתי שאני לא טובה מספיק, או ביום ההוא כשהתחיל החרם חסר הרחמים שגזל שנים מילדותי,השינאה העצמית הפרעות האכילה ועוד גלולות רבות ונוספות …
אני מניחה שאם למישהו היה אכפת ממני המעשה הזה היה נחשב לאגואיסטי, אבל האם נחשב הוא עדיין כזה אם לאיש לא אכפת ?
העולם הזה פשוט היה אכזרי מידי בעבורי, אינני מסוגלת לספוג רוע וכאב, אני חלשה.
והחתכים האלה שדם זרם דרכם אך אין הבעיות טפטפו איתו החוצה.
ופרפר הגמילה שצויר על מפרק ידי כבר מת עשרות פעמים כנחתך על ידי בחוסר רגישות כשהסכין חזרה וחתכה, כי ההתמכרות הקטנה שלי היא הקירבה למוות.
וכשזה הכה בי כי בעצם אם המוות מושך אותי כלכך, למה שלא פשוט אלך אליו, הרי החיים נגמרים בכל מקרה בשלב מסויים, אם כלכך רע לי, למה שלא אשים לזה קץ כבר עכשיו ?
אז פתחתי את המגירה הקטנה שבה הוכנו עוד מבעוד מועד קופסאות מלאות בגלולות וקפסולת קטנות של תקווה להעלם אי שם באיבוד.