את ואני.. והקרבה ביננו

את שוב שואלת ״מה קרה?״ אחרי שתיי דקות של שתיקה,
ואני שוב מנידה בראשי, לא מוציאה מילה.
את מחכה שאדבר איתך.. שאפרוק קצת מהלב.
אבל את באמת לא מבינה כמה הלב כואב.
את יודעת שבסוף, אחרי שתלכי,
אני אתפרק על המיטה, הרי זה לא בשליטתי.
כי כשאת כאן אני לא יכולה להישבר,
אמרת שאת שונאת שאני בוכה,
שאת שונאת שלי רע.
הרי זה הדדי, אבל אני לא רוצה שתלכי.
שנדבר שוב בהודעות,
ואז תשאלי למה הייתי צריכה לחכות.
ומחר תחבקי אותי שוב חזק.
תגידי שאת מצטערת,
שהיית חייבת ללכת.
ואני אחייך ואגיד שזה בסדר, שאני מבינה,
שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה.
ואת יודעת עד כמה קשה לי,
עלייך אני לא אצליח לעבוד עם החיוך המזויף הזה.
והמבט שלך בעיניים, ימיס לי את כל ההגנות..
ואז אתפרק עלייך ותשאלי שוב למה הייתי צריכה לחכות
ואני אומר לך לרגע הזה, כשאנחנו כל כך קרובות..