למה אני כאן?

למה אני כאן? למה אני לא יכולה פשוט לברוח, ללכת הרחק מכאן, בלי לחשוב פעמיים? למה אני נשארת אם לא טוב לי, למה אני לא מתנערת מזה פשוט, עוזבת את זה מאחורי?
למה הכל חייב להיות מסובך מדי, כאילו מחזיקים אותי כאן בכוח.
אינני מרגישה רצויה. אני מנוצלת, באים אליי רק כשצריכים.
למה הכל חייב להיות ככה, למה אי אפשר להתחיל מהתחלה?
אני חנוקה מבפנים כל הזמן. רוצה לצאת החוצה, כמו ציפור חופשיה, אך אני לא יכולה. אני תקועה כאן לעד, אין ביכולתי לברוח. אין ביכולתי לשנות את מי שאני, או מי שהייתי.
אינני יכולה לשכוח אף אדם, לא משנה כמה חשוב או לא חשוב הוא היה בעבורי. אני זוכרת הכל.
אני זוכרת אנשים, מקומות, מילים, רגשות, מצבים. ואינני רוצה אותם עוד. הם כבדים מדי, מעמיסים עליי.
קשה לי לכת, להמשיך הלאה. קשה לי מדי לנשום, ואני לא יכולה לאבד אותם. חובתי לשמור על זיכרונות אלו.
אני נופלת על ברכי, עוד שנייה וזה הסוף, אני כבר מרגישה את זה.
העול הזה קשה מנשוא.
למה אני כאן? למה אני לא יכולתי פשוט לברוח, ללכת הרחק מכאן, בלי לחשוב פעמיים?