רוצה להיות סינדרלה פרק 9

שדות פרוסים היו בכל עבר ופרחים צבעונים כיסו את כל השטח כמו שטיח ענק, השמים היו כחולים ושמש חמימה חיממה את עורה של ילדה קטנה עם שמלה ורודה ותלתלי זהב על ראשה, צחוק מתוק של הילדה נשאה ברוח הקלילה שיצרה אווירה צלולה. כתר זהב הונח על ראשה" שתגדלי את תהי נסיכה" אמר קול
טו טו טו נשמע צלצול שעון
כבתי את הצלצול מביטה על התקרה מנסה להיזכר בחלום שהרגיש כמו זיכרון רחוק.
התארגנתי מהר והחלתי ללכת לכיוון הבית ספר בעודי הולכת בין השדות, השמש סנוורה את עייני והיה אפשר לראות שדות ארוכים של פרחים צבעונים שהזכיר לי את החלום.. מה זה החולם הזה חשבתי לעצמי ולמה הוא צץ פתאום.
"לולי" אמרה סנדי מעוררת אותי ממחשבותיי.
"בוקר טוב" אמרתי מפהקת.
"לולי מה היה אתמול? למה רצת בוכה, ספרי לי?" אמרה סדני בדאגה.
לא רצתי להיזכר בערב הכאוב הזה, לא רצתי שסדני תחשוב רעות על הנסיך או סתם תגביר את השנאה שלה כלפי האחיות שלה.
"סתם" אמרתי בביטול "יותר חשוב מה את הולכת ללבוש לנשף? את חייבת לתת הופעה שכל העיניים יישאו אלייך" הוספתי כמשנה נושא.
"אוי אני לא יודעת" אמרה בהתלהבות.
"אולי תתפרי משהו, את ממש טובה בזה" אמרתי.
אולי לפחות לה יש סיכוי לכבוש את ליבו של הנסיך ובטח לשמלה הרבה יותר מפוארת משלי . הרגשתי איך אך דמעות רוצות לצאת החוצה שנאתי על איך הרגשתי כל כך חלשה, עברתי כל כך הרבה בחיים שלי זה לא ישבור אותי . כל הלילה שכבתי במיטה ומחשבות רצות לי בראש האם אני באמת בסך הכל מחפשת נסיך ולא משנה מי? האביר השחור הארור הזה כעסתי על זה איך הוא חשף אותי כמו מראה שהציב מולי והשתקפות מכוערת השתקפה שם. "פתטית" נזכרתי.
החולם הזה הזכיר לי שרצתי להיות נסיכה ולהתחתן עם נסיך ואכבד את כולם, אעניק לכולם, אפזר חמלה וטוב לב לכולם. אבא תמיד אמר לי שאמא שלי הייתה נסיכה ורצתי להיות כמוה זה היה ממש חלום בשבילי למרות שכשגדלתי הבנתי שאבא שלי המציא את זה שלא אשכח אותה אבל בכל זאת רצתי להיות כמוה נסיכה כמו אותה דמות שלמד אותי להעריץ.
"האחיות שלי בקשו מימני לתפור להם שמלות" אמרה סידני בלחש והרכינה את ראשה. ידעתי שהכריחו אותה.
"אני יעזור לך" אמרתי "בתנאי שתתפרי לי גם שמלה" חייכתי וקרצתי לה
"בטח" אמרה סנדי מתעודדת.
התהלכנו בפרוזדור שתמלא בתלמידים הממהרים כדי לא לאחר לכיתתם.
"אחחח" הרגשתי חבטה בכתף. "סליחה" מיהרתי להגיד.
"תראי לאן את הולכת" אמרה סברינה
אני לא מאמינה דווקא בכל הבנות האלה בה נתקלתי אני ממש חסרת מזל.
בכדי לסבר לכם את המצב בו אני נמצאת, אז סברינה היא הבת של מנהל התיכון מה שאומר שאסור להתעסק איתה, אני יודעת אתם בטח חושבים שהיא בת עשירים שעומדת בכל חוקי בית הספר, שמובילה בלימודים, שיש לה איזה מועדון מעריצים וכל הבנים מתרוצצים סביבה עושים את רצונה בכדי לזכות בטיפת גן עדן של תשומת לב אז זהו, שאתם צודקים היא באמת כזאת מושלמת חוץ מהקטע הזה של איך קוראים לזה "אולי תראי לאן את הולכת, אוו מה זה הדבר המכוער הזה" אמרה בגועל "אני מקווה שזה לא מדבק" אממ.. כן זכרתי יחס אנושי וטקט זה מה שחסר לה.
"סליחה" חזרתי מרכינה את ראשי בתקווה שזה מה שיחלץ אותי.
"תקשיבי לי כיעור, אם את חושבת שאת הולכת לצאת מזה בכזאת קלות את טועה" אמרה שהיא נותנת לי דחיפות קלות בכתף מזכירה לי את עמדתה הדומיננטית.
הבטתי בה לא אומרת דבר. אחת הבנות לחשה לה משהו ופתאום חיוך צף על פניה
"אוי אני מרגישה כאב ביד אחח אחח אני לא יכולה להזיז את הכתף" אמרה במשחק גרוע
"אני לא חושבת שאוכל לסחוף את הספרים שלי משיעור לשיעור אולי אני אזדקק למישהי שתעזור לי" אמרה שהיא רוכנת לפני ולוחשת "אהה מה את אומרת 'ילדת מלגה'" וחיוך שטני על פניה.
נשנקתי "את בסדר" אמרה סנדי. "היא התנצלה, אולי תעזבי אותה" הוסיפה בביטחון מזויף בניסיון להגן עליי אך ידעתי שהיא מפחדת.
כולם פחדו מימנה אף אחת לא רצתה להתעסק איתה, כל מי שעזה מצאה את עצמה מחוץ לבית הספר.
"סנדי" אמרה סברינה בחמימות. " אני לא מצליחה להבין למה את מסתובבת עם הלא יוצלחת הזאת, את משפחת ארמנת' את צריכה לעמוד לציידי".
"לעולם לא" אמרה כעונה על ויכוח נצחי שהיה בניהם שכנראה נשאר ללא הכרעה.
"אני מוכנה לשכוח מזה אם 'ילדת מלגה' תרד על הברכיים ותנשק את רגלי. קדימה" אמרה שהיא מרימה את ידה מסמנת לסובבים שתאספו למחאות כפיים לעודד אותי. ומיד מחאו כפיים חלקם מסקרנות אם באמת תבצע את המשימה וחלקם מהכרח, אולי פחד.
היא נעמדה שם. מוכנה להישאר שם עד שלא תקבל את מבוקשה שזה לגרום לי ולסובבים אותה לפחד מימנה כאילו זה דרך בשבילה לרכוש כבוד מהתלמידים ולפתע פניה השתנו בהבעת הפתעה ואחר עיינה התבוננו לצדדים ואז הרכינה את ראשה היה נידמה שחרדה.
"זה נעשה משעמם!" אמרה בקריאה "אין לי זמן לבזבז על ילדה פתטית כמוך" אמרה שהיא הולכת משם, נראה שדי בורחת משם בבהלה, מיד סובבתי את ראשי וראיתי את שלי שם עם מבט אדיש.
"שלי" אמרתי בהפתעה. יכול להיות ששלי גרמה לה לסגת, טוב אני לא אתפלא שלי היא די חריפה בהחלט לא משהי שהייה אפשר לנצח אותה בשנינות היא הייתה הופכת את הסיטואציה ומעמידה אותה במצב של מהמשפילה למושפלת, שלי ניצחה את סברינה מספר פעמים אולי הפעם לא הייתה מוכנה לסבול עוד השפלה מימנה.
"אל תסתכלי עלי, אני לא חושבת שממני היא ברחה" אמרה קוראת את מחשבותיי.
" אז איך יכול להיות שהיא ברחה ככה? היא ממש הייתה נראית מפוחדת" שאלה סנדי מתלהמת.
" את בהחלט הבאת כאן מאבק" אמרה שלי שהיא מלטפת את ראשה של סנדי ומפזרת את שערה
"אבל אני לא חושבת שזאת את" אמרה וחייכה עליה. סנדי החזירה לה חיוך.
"אולי היא סוף סוף הבינה שהיא עושה צוחק מעצמה" אמרה רפון שעיינה עדין בספר שאחזה.
"חחח הצחקת אותי היא בחיים לא תבין" אמרה שלי וקראה את התקציר בכריכת הספר שרפון קראה.
" חוץ מזה, אם עניים כאלו היו ננעצות בי גם אני היית בורחת" הוסיפה שלי באדישות עדיין מתעניינת בכריכת הספר והשאירה מבטי סמן שאלה על פני כולם.
שלא נשמעה תגובה הביטה שלי בהם ונאנחה ולאחר הזיזה את גופה, היה אפשר לראות את האביר השחור נעמד שם ויישר את מבטו לכיוונינו מתעלם מסביבתו.
צמרמורת חלפה על כולנו.
"למה האביר השחור מביט עלינו?" שאלה רפון בהתעניינות שמצא משהו מעניין יותר מהספר.
"עלינו" אמרה שלי שוב באותה אדישות אופיינית לה שהיא לוקחת את הספר מרפון מנצלת שנלקחה מימנה תשומת הלב. "הוא מביט רק על לולי" הוסיפה מדפדפת בספר.
כול העיניים הופנו עלי.
הבטתי באביר עיניו נעצו בי נזכרתי במה שקרה אתמול, המשפט "החלטתי את שלי" שוב מלא את מחשבותיי וכעס הציף אותי נסתי לשדר לו את זה במבט חד ומיד לאחר משחק תקשורת קצר דרך העיניים הוא השפיל את מבטו.
"בואו נלך מפה" אמרתי חותמת את הנושא
"אתם באות לנשף?" אמרתי בחיוך משנה נושא
החלה שיחה על הנשף, שמחתי ששיננו נושא.