הבטחתי ולכן אקיים

כבר חודש, אולי קצת פחות, שאנחנו לא מדברים. כך הכי טוב כי רחוק מהעין רחוק מהלב. אמרתי לעצמי שהשבועיים הראשונים הם הכי קשים:״תעברי אותם ותראי שהוא יצא לך מהלב צ׳יק צ׳אק״.
אפילו לקחתי תרופה הומאופתית שאמורה לרפא את ליבי השבור.
זה עבד!
העצב העמוק וכאב הלב חלפו. רציתי לצאת, לפגוש אנשים, להתערבב ולהכיר, אפילו חזרה החרמנות.
אמרתי לעצמי:״איזה כיף אני כבר לא כואבת אותך…אתה מאחורי״.
אבל הי, זה לא לגמרי נכון, אתה לא לגמרי מאחורי. שלשום אפילו חלמתי עלייך בלילה. נפגשנו במקרה וגם בחלום הופיעו הפרפרים בבטן, התחבקנו ודיברנו והרגשתי את הצביטה בלב, גם בחלום זה כאב, כנראה שגם שם אני מציאותית.
פה ושם בערבים עולה עצב, לפעמים גם בכי.
אני מחזיקה את עצמי מלא להשבר וסתם לשלוח הודעה בוואטסאפ לשמוע מה שלומך.
ואז מתחיל הקול ההגיוני שבי לדבר והוא כמובן ממש מתנגד לרעיון המטופש הזה שבוודאות יוביל לאסון רגשי. הרי לא באמת יצא מזה משהו קונקרטי ואולי אפילו אפגע יותר. תספר לי על הקאמבק שלך ושל האקסית או סתם אקבל סינון או הודעה קרה ומרחיקה.
אז מבטלת את הרעיון ורק שוכבת רגע, נושמת ונותנת לעצב לחלחל, לעיניים לדמוע ולנקות את מסך הערפל. מרגישה איך הגעגוע מתפשט לי בכל הגוף. אולי זה לא געגוע אלייך אלא געגוע לדבר הזה שנקרא: ״אהבה״.
ושמחה על כך שלא שברתי לעצמי את המילה…