שק של ציפיות

כל אחד סוחב איתו שק של ציפיות, שק שמתמלא מעט בכל יום מחדש.
עם הזמן הוא נהיה כבד, וממש אפשר להרגיש את המשקל שלו. המשקל שמזכיר לנו בכל רגע שמשהו יכול להתנפץ לנו בפנים.
כי כשאנחנו מצפים, אנחנו יוצרים לעצמנו בראש משהו ורוד כזה, ומתעלמים מהעובדה שלפעמים זה לא הכי ריאלי.
אז נכון, השק שלנו מתמלא מעצמו, וכמעט בלתי אפשרי שלא לצפות, אבל בואו נודה בזה שאף אחד לא באמת מנסה למנוע את זה.
השק עולה על גדותיו, עד אפס מקום, וכל פעם שאיזו ציפייה נופלת ממנו, אנחנו מתכופפים להרים אותה ומחזירים לשק, דוחסים אותה, ממשיכים להכביד על עצמנו, בתקווה שגם היא תתממש.
מדי פעם צריך להוריד את השק, לשים אותו בצד ולנוח. לתת לדברים לקרות מעצמם, ואולי אפילו להפתיע אותנו.
מדי פעם צריך לנסות להקשיב למשפטים המאוסים שכולנו שונאים, אולי זה יעזור קצת.

כי בתכלס, ציפיות באמת יש רק בכריות, וגם אותן רק אמא מצליחה לשים כמו שצריך.