האקס בסימטה (חלק ב')

המשך מהסיפור: האקס בסימטה (חלק א')

"נשארת סרקסטית…" הוא ממלמל ואז מחייך כשאני משחקת בשיער, מה שאני עושה בדרך כלל שאני מובכת. הוא מספר שהוא עדיין בעסקי הבניה, גרוש טרי פלוס שלושה ילדים. אני המומה לשמוע שהוא התגרש והוא מזה שאני עדיין רווקה. "מה?! איך זה קרה?" הוא שואל ונראה באמת המום לאור העובדה שלא התחתנתי עד היום.
"פשוט לא קרה. די השלמתי עם המצב". אני מושכת בכתפיי. באמת השלמתי.
"וואלה. "ומה עם ילדים? את לא רוצה ילד משלך?"
"רוצה. חושבת על זה הרבה לאחרונה. נראה לי שאעשה זאת בשיטת עשה זאת בעצמך…"
"גם אחותי לא התחתנה והיא הביאה שני ילדים בתרומת זרע של אותו תורם. היא מאושרת עד הגג".
"איזה יופי. שמחה בשבילה. מעניין שכל הנשים הכי חמודות נשארו רווקות…" אני אומרת. אחותו באמת זכורה לי לטובה. ליאור מביט בי ממוקד כשהוא נושם עמוק. שוב המתח הזה ואני מרגישה את הראש דופק בקצב הלב. לשמחתי אורן הופיע בינינו פתאום והפיג את המתח המטורף שמכאיב לי בכל הגוף. "ליאור! שנים! מה המצב גבר?"
"אורן! אוו לא השתנית! אני בסדר מה איתך?"
"הכל דבש אחי. אני רואה שפגשת את המבושמת?" הוא שואל ומצביע עלי בחיוך, מתעלם מהמבט השואל שלי.
"מבושמת? היא נראית צלולה לגמרי." ליאור עונה משועשע וסוקר אותי מלמעלה למטה.
"אה סליחה! אני כאן." אני מודיעה לשני הגברים שלידי.
"טוב חמודה. את הכי כאן. הלכתי – יש לי עניינים לסגור". אורן מצייץ ומביט שוב על הפרגית היפה שסומנה מתחילת הערב. "יאללה נשאר אותו אורן" ליאור צוחק כשאורן מתקרב אל הפרגית הצעירה וזה הרגע שאני מרגישה שאני רוצה להקיא את כל מה ששתיתי. וזה כמעט קורה על הנעלים של ליאור. אני רצה לשירותים ומספיקה ברגע האחרון להקיא את נשמתי בתוך האסלה ולא מחוץ לה. אוי איזו הקלה. אני מרעננת את הפה שלי עם מים קרים ולוקחת אויר.
כשאני יוצאת, ליאור מחכה לי בחוץ. "את בסדר?" הוא שואל בדאגה. "כן, הקאתי את נשמתי".
"אז למה שתית? את לא יודעת לשתות…אז למה?"
"לא יודעת." אני עונה בעייפות, מרגישה שמיציתי את המסיבה, למרות שלא הייתי מתנגדת לגנוב איתו עוד כמה דקות. "בואי תשתי מים" הוא מבקש מהברמן כוס מים ומגיש לי אותה. אני שותה כמעט הכל. "יש לך מסטיק?" אני שואלת בתקווה. "לא".
"אוף. חייבת להכניס משהו לפה".
"יש כאן מתוקים, בואי תיקחי משהו". ליאור מצביע על פינת המתוקים שפספסתי ואני לוקחת כדור שוקולד ואוכלת בביסים קטנים. העיקר להעביר את הטעם המגעיל שיש לי בפה.
"מה?" אני שואלת בפה מלא שוקולד כשליאור מביט בי בריכוז. "כלום" הוא מנענע בראשו, רוצה לומר משהו אבל ממשיך לשתוק. "נו? מה?!" אני שואלת שוב. "סתם שכחתי כמה את מצחיקה".
"אהה. ועכשיו נזכרת?"
"כן. הזכרת לי נשכחות. מזל שלא הקאת עלי."
אני עושה לו פרצוף. באמת מזל. זה לא שזה לא קרה בעבר. מעולם לא ידעתי לשתות אלכוהול.
שתיקה. שונאת את השתיקות המביכות האלה. עיניי הדבש שלו מעבירות בי צמרמורת. גם אחרי כל כך הרבה שנים. "אז מתי ניפגש ונשלים פערים, נדבר קצת?" אני שואלת.
"אנחנו מדברים עכשיו לא?"
אני זוקפת גבות בפליאה לאור הייבוש ובולעת רוק. "כן, מסתבר".
הוא מדליק סיגריה ובוחן אותי עם מבט לא מפוענח, וזה הרגע שאני מתחילה להתרגז. מבטים הורסים ושתיקה. השיר Thief of Hearts נשמע ברקע והלב שלי שוב מחסיר פעימה. היו זמנים שחשבתי שהשיר הזה נכתב עלי.
"מזדהה עם השיר?" הוא שואל ומצליח שוב להפתיע אותי.
"זה הרגע שאנחנו ציניים?" אני עונה ולא באמת מצפה לתשובה.
"לא זה התחום שלך. אני לא ממש טוב בזה".
"ועכשיו סרקסטיים? – שתתעייף תודיע לי".
"אני אף פעם לא עייף לומר את האמת". הוא ממשיך ונושף עשן מהסיגריה.
"האמת שלך לא משהו". אני עונה ומקווה שתם הדיאלוג המעיק.
הוא שותק ולוקח עוד שאיפה מהסיגריה ועכשיו אני ממש מתחילה להתרגז.
"מה הקטע? יש משהו לא פתור שאתה רוצה לסגור איתי ליאור?"
"תעופי על עצמך עוד קצת – גם בזה את לא רעה…" הוא אומר בגיחוך ואני מרגישה את הלחיים שלי בוערות.
"טוב, זה הספיק לי להיום. היה נעים לפגוש אותך". אני זורקת את המשפט האחרון לאוויר ולוקחת כמה צעדים ממנו.
"חכי רגע!" הוא תופס לי את היד וזורק את הסיגריה.
"אני מצטער, לא יודע מה נכנס בי". הוא אומר בכנות ומתחמק ממבטי. וכשהוא מישיר אלי מבט הוא נאנח.
"פשוט הכל צף לי פתאום…לא תכננתי".
אני מעבירה את ידי בשיערי ואז נושמת עמוק. מנסה למצוא את המילים ולא מצליחה, אז אני מביטה בו גם ושותקת. ושותקת.
"כשראיתי אותך – הייתי בהלם". ליאור שובר את השתיקה הארוכה ונראה לא נינוח.
"גם אני". אני עונה בקצרה ושוב מרגישה את המתח באוויר. "אני באמת לא יודעת מה לומר, נראה לי כל כך מוזר לדבר על חיים שהיו כל כך מזמן. ולמרות זאת, לראות אותך כאן…"
"נכון. אבל הם רצועת החיים הזו היא חלק מאתנו, למרות שזה היה מזמן."
"מסכימה". אני מחייכת בהקלה. שמחה שסוף סוף יש בינינו הבנה.
"כשאמרת לי שלא התחתנת עד היום – הרגשתי שמחה מהולה בכעס". הוא מנענע את ראשו כלא מאמין, צער בעיניו.
"אשתי לשעבר הייתה ברירת מחדל, את יודעת? כי מאז ומתמיד רציתי אותך. עובדה שזה לא הלך בסוף והתגרשנו".
הלב שלי מתכווץ מכאב ואני מרגישה שכואבות לי העיניים. הן פעורות מתדהמה לנוכח הווידוי המדהים שלו. ואני, שתמיד יש לה מה לומר, נשארת ללא מילים. המומה וכואבת. אני מחפשת את הסיגריות שלי ומדליקה לי אחת ונושפת עמוק.
"תגידי משהו…" הוא מבקש ממני כמעט בלי קול. ואני לוקחת אויר.
"תמיד היית ישיר. אבל אני צריכה לעכל את הווידוי שלך. לא ידעתי שכך הרגשת כל השנים…אני מצטערת." אני עונה בקול רועד.
"מצטערת?" הוא שואל במבט של לא מאמין. וזה הרגע שסכר הדמעות נפתח לרווחה.
דמעות חמות שוטפות את פניי ואני זורקת את הסיגריה שאוכל לכסות את פניי. איך אוכל להתמודד עם מה שסיפר לי עכשיו? יש לו עדיין רגשות כלפיי גם אחרי חמש עשרה שנה? אני באמת בוכה עכשיו??
ליאור מאמץ אותי לחיקו ומחבק אותי כשפניי טמונות על החזה החם שלו, שומעת את פעימות לבו המהירות ונושמת את הריח שלו. אני לא מאמינה שאנחנו נמצאים בסיטואציה הזו כאן בסמטה. אחרי חמש עשרה שנה.
כשאני מנגבת את הדמעות אני קולטת את אורן מביט בי בחשדנות מהפינה ואת מיטל מביטה בי בדאגה. אני מחייכת אל שניהם ומהנהנת בראשי "שהכל בסדר" וחוזרת להביט בליאור, צוללת אל תוך עיני הדבש היפות שלו.
"אני לא מאמינה שבכיתי עכשיו…"
"תמיד היית בכיינית". הוא אומר בחום, הפעם בלי ציניות.
”אתה רואה? גם לי יש לב חם מסתבר". אני מחייכת.
"תמיד ידעתי שיש לך." אוי. אם היינו לבד…אני תוהה.
"יש לי הרבה מה לומר לך, אבל לא כאן. חשבת על ההצעה שלי מקודם?"
"להיפגש ולדבר וכאלה? הוא שואל משועשע.
"כן. על הכל. מי יודע? אולי נזכה להזדמנות שניה, עכשיו שאנחנו זקנים וזה".
ליאור מחייך ושוב מצליף בעיניי מבט הורס, והלב שלי כבר לא יכול להתכווץ יותר.
"לא נראה לי שאוכל לחכות למחר…" הוא אומר ומושיט לי יד. "את באה לים?".